נסו להיזכר בפעם האחרונה שהייתם בבית החולים. נסו להיזכר עם מי הייתם שם, ומאיזו סיבה. האם זו הייתה סיבה משמחת או עצובה? ממי קיבלתם טיפול? את מי שאלתם שאלות? כך או כך, אני בטוח שהייתם מעדיפים להעלות זיכרון נעים יותר עכשיו, כמו חופשה קיצית על החוף עם רוח מלטפת ומי טורקיז צוננים, אבל תרשו לי לקחת אתכם אל מסדרונות הפלורסנט וצפצוף המוניטור, אל מסכות ה-N95 והסטטוסקופ. תרשו לי לקחת אתכם לשעה ה-22 בתורנות שלי.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
זו התורנות השנייה שלי תוך יומיים. השעה 6 בבוקר ואני עובד מאתמול ב-8 בבוקר. יום לפני כן עשיתי את אותו הדבר בדיוק, והמבט בשעון מזכיר לי שיש לי עוד 4 שעות עד שאסיים לעבוד. עוד שעתיים עד שמשמרת הבוקר מגיעה.
אני תופר פצע דקירה של פצוע אחרי קטטה, מדבר עם מטופלת שמבקשת הסבר נוסף בנוגע לכאב הבטן שלה ומסביר לה מדוע היא משתחררת, כותב מכתב שחרור לילדה אחרי פרכוס. אני מחייך. אני מסביר פנים. אני עייף כל כך.
התפירה לוקחת הרבה יותר מדי זמן, ההסבר לא מספק את האישה עם הכאבים וגם לא התרופות, לילדה, מסתבר שיש צורך בבירור נוסף ולכן עדיין לא תשתחרר. מצב הרוח שלי עולה לגובה וצונח לתהום תוך שניות. זה המקצוע המדהים בעולם!
אני לא מרוכז. שילוב של אדרנלין ותפקוד ירוד מעייפות גורמים לי ללכת הלוך חזור במיון, כשאני רוצה לבצע 5 משימות במקביל ולא מצליח לבחור מה לבצע קודם. האישה מבקשת הסבר נוסף אבל אין לי הסבר שיספק אותה. אני כותב לה מכתב ומשתדל לאיית נכון את כל המילים. המחשבה נודדת לחוף עם רוח מלטפת ומי טורקיז צוננים, ואני משתדל לא להידקר מהמחט בזמן שאני תופר את הפצע.
אני מתמחה. אין פה אף אחד אחר. זוכרים את הפעם האחרונה שהייתם בבית חולים? זוכרים מאיזו סיבה? זוכרים עם מי דיברתם ומי נתן לכם הסברים? אני לא יודע איך קראו לו או לה, אבל רוב הסיכויים שהם היו מתמחים. זה לא משנה אם בניתוח דחוף או בליטוף מנחם, בעצה ידידותית או הוראה רפואית: המתמחים תמיד לצדכם. הפעם אנחנו צריכים שתעמדו לצדנו.
תחת הכותרת No More 26 יקיימו הערב המתמחים ברפואה הפגנת הענק בשעה 20:15 בכיכר הבימה בתל אביב. במקביל, תתקיים גם הפגנה בכיכר בת גלים בחיפה.
הכותב: ד"ר לירן נבט גולן, מתמחה מדרום הארץ