"דף זה נוצר כדי לאפשר למתמחים ומתמחות לשתף באנונימיות מחוויות היום יום במהלך ההתמחות": מילים אלה המציגות את עמוד הפייסבוק "md residents confessions", פותחות חלון שדרכו אפשר להציץ אל מציאותם הבלתי נתפסת של האנשים שחליטו להקדיש את חייהם לסיוע לאחרים. לא בכדי צירפו מקימי הקבוצה במיקום בולט לעין את פרטי הקשר של עמותות המעניקות תמיכה נפשית – בחסות האנונימיות, העדויות שצפות מזעזעות, ונעות מסיפורים קשים על מצוקה נפשית ובריאותית חמורה ועד וידויים על מחשבות אובדניות.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אחד המתמחים שכתב בקבוצה תיאר כיצד ההתמחות הובילה להידרדרות במצבו הנפשי והבריאותי: "אני הכי קרוב בבית חולים לפסיכיאטרים אצלנו. אני מתייעץ איתם על הירידה הקוגניטיבית שלי, על החרדות שאני חוטף לפני כל הצגת מקרה. אני לא אני. אני לא מאמין שיש אנשים שחושבים שזה נורמטיבי. הגעתי בריא, היום אני על ציפרלקס 10 מ"ג כל יום, מדי פעם גם איזה קלונקס. אני בשיחות אחת לשבועיים עם פסיכולוגית קלינית. אני כנראה בדרך להתגרש בקרוב. והכל בגלל החרא הזה. בשיחות עם סטודנטים אמרתי להם לא פעם - שלא תעזו לעשות את הטעות שלי. לכו לרפואת משפחה, לכו לרפואה תעסוקתית".
"כשהתחלתי את ההתמחות הייתי בריא, חזק ומאושר", כתב מתמחה נוסף. "אני היום בתוך השנה ה-4 מתוך 6 ואיך אומרים, ברוך השם! השבוע אובחנתי עם סכרת, יל"ד, כבד שומני, הפרעה בתפקודי כליות, דיכאון ועלייה במשקל של 10 ק"ג. ולכן התחלתי טיפול ב-4 תרופות קבועות שונות". מתמחה אחר אף חשף כי ההתמחות הובילה אותו לניסיון התאבדות: "לא, לא סכרת, לא יל"ד, גם לא MI כמתנת התמחות לפני גיל 40. כן ניסיון אובדני (לעיתים חושב על הבא שיבוא), כן טיפול נפשי ותרופתי אינטנסיבי, ועדיין מאמין שאני רוצה וחייב לטפל באנשים".
"אני עוד לא בן 40 ומרגיש שהמקצוע (שאני מאוד אוהב) פשוט הורג אותי", הוסיף המתמחה וחשף את היעדר התמיכה מצד המערכת. "ניסיתי לגשש לעזרה עם בכירים 'ידידותיים', לאף אחד לא אכפת. ניסיתי לברר אם יש תמיכה פורמלית ברופא עם בעיות בריאותיות ונפשיות, אין כזה דבר והציעו לי גם לא להעלות את הנושא שוב. לפעמים בא לי לצרוח, לבכות, לקפוץ מהגג של בית החולים, לצרוח על חולה שבא ב-4 בבוקר עם בעיה כרונית של שנים או משהו אזוטרי לגמרי שאף אדם תקין לא היה בא עליו למיון! בא לי לצרוח עליו שמה עם הבריאות שלי!!! כולם שמים זין על בריאות הרופא אבל מצפים שנרקוד לכל מטופל עם שטות אזוטרית. מותש כבר מכל החרא הזה".
אחת המתמחות כתבה על המאבק לקיצור התורניות: "ההתמקדות בטובת המטופלים במאבק לקיצור תורנויות מרתיח אותי. טובת המטופלים לא רלוונטית פה בכלל. טובתי וטובת אחיי ואחיותיי לתפקיד מעניינת אותי. גם אם מחר בבוקר יגלו שמטופלים נפגעים בטירוף מקיצור תורנויות אני עדיין אתנגד להשאיר את התורנויות באורך הזה. אף בן אדם לא צריך לעבוד 26 שעות רצוף באופן שוטף, גם אם אלף אנשים אחרים נפגעים מכך. ואם למישהו אכפת באמת ממצב המטופלים - שיפסיק לתקצב בכירים במערכת ויתחיל לבנות פה עוד מחלקות ולממן עוד תקנים".
סטודנטית לרפואה סיפרה: "אני לא מתמחה, אני סטודנטית בסוף שנה ב'. מחאת המתמחים חשפה בפניי בפעם הראשונה את מושג התורנות במשך 26 שעות. אני אוהבת את המקצוע, אני רוצה להיות רופאה. אבל אני לא אדם שמתפקד מיטבית בקלות כשהוא עייף, וזה מאוד מפחיד אותי. מעבר לזה, הפגיעה של ריבוי תורנויות כאלו בבריאות הגוף, הנפש והתא המשפחתי - גורמות לי לחשוב, אני במקצוע הלא נכון?".
מתמחה נוסף שיתף על הפחד מלהיות משובץ לבד לתורנות: "אני בסטאז', למדתי בארץ, עברתי את כל בחינות הגמר בהצלחה ובמועד א', הממוצע שלי סבבה. בעוד כמה חודשים אצטרך להישאר לבד כמתמחה בתורנות ואני בתחושה שאין לי שליטה מספיקה בטיפול ובתרופות בסיסיות, שלא לדבר על מינונים. יותר מדי פעמים אין לי מושג מה לענות כששואלים אותי שאלות פתוחות, גם בסיסיות. אני בתחושה שמה שהורגלתי אליו זה לענות על שאלות עם אפשרויות לבחירה. נראה לי שיש לי גישה טובה למטופלים אבל חושש מאוד מהרגע שאצטרך להיות שם לבד...".
מחר תתכנס ועדת הבריאות של הכנסת לדון במשבר המתמחים. שר הבריאות, יולי אדלשטיין, צפוי להגיע לדיון והציפייה של המתמחים היא שהדיבורים על שינוי יתורגמו למעשים. בין דרישותיהם: קיצור התורנויות והקמה של צוות פעולה שיבטיח וילווה זאת, בשיתוף של כל גורמי הממשלה הרלוונטים ונציגות המתמחים. הדיון בוועדה הוא לבקשת ח"כ אורלי פרומן ובהמשך להצעת החוק שהגישה לקיצור שעות המתמחים לעד 16 שעות.