"זה פשוט נס": נולד במשקל 720 גרם בלבד – והיום חוגג שנה

במשך שנים חלמו ניצן וליאור ביבל מהרצליה להיות הורים. הם עברו שלושה הריונות מחוץ לרחם, ניתוח חירום להוצאת חצוצרה וארבע שנות טיפולי פוריות מפרכים. "זה היה מסע אין-סופי שנע בין אכזבה ותקווה, כאב ונחישות", מספרת ניצן. בדיוק כשכבר הרימו ידיים, הגיע הנס. השניים שבו מטיול ביפן, התכוננו לסבב טיפולים נוסף, וכשהגיעו לטיפול הם גילו שניצן בהיריון. "בלי זריקות, בלי בדיקות, בלי מעבדה, כך באופן טבעי, החלום הפך למציאות", היא מספרת.

"צרחתי שאנחנו בהפלה"

כיוון שזה היה היריון ראשון לאחר שנים של טיפולים, הוא הוגדר הריון בסיכון, וניצן הייתה במעקב הדוק. אלא שהאופטימיות הזהירה שליוותה אותם התחלפה בדאגה ממשית כשהגיע יום כיפור, אז החלה ניצן לסבול מדימום מסיבי. "צרחתי לליאור שאנחנו בהפלה", היא משחזרת. השניים נסעו במהירות למרכז הרפואי מאיר, שם התברר כי ניצן כבר בתחילתה של לידה פעילה. "אמרתי לרופאה שאני לא יכולה ללדת, שמחר יש לי 'העמסת סוכר'," היא נזכרת. "אבל זה כבר היה מאוחר מדי. לחדר מיד הוזעקה רופאה מהפגייה, שדיברה אתנו וניסתה להכין אותנו לבאות. היא הסבירה שהיא תהיה אתנו בלידה וכשהתינוק ייוולד הם יעשו הכל כדי להילחם עליו".

ב־13 באוקטובר, ארבעה חודשים לפני הזמן, נולד ינאי. תינוק זעיר במשקל 720 גרם בלבד. "הלידה הייתה לידה "רגילה - צירים, אפידורל, דחיפות, והופ – הוא היה בחוץ" מספרת ניצן. צוות הפגייה כבר היה מוכן בחדר הלידה, כפי שנהוג במקרים של לידה מוקדמת, ומיד לאחריה הועבר אליה ינאי, שם החלו במאבק עיקש על חייו.

"ינאי נולד בשלב מוקדם במיוחד. זהו שבוע שמוגדר בגבול עם סיכון משמעותי לחיי הפג והתפתחותו", מתארת ד"ר צופיה באואר-רוסק, מנהלת מחלקת ילודים ופגים במרכז רפואי מאיר מקבוצת כללית. "הוא סבל מחוסר בשלות ריאתית משמעותית, נזקק להנשמה ממושכת, ובהמשך, במאה הימים הראשונים לחייו - גם לתמיכה נשימתית".

"מאותו רגע ועד לשלושת הימים הבאים היינו בתהום. רק היינו, בגוף. הנשמה והנפש ריחפו להן בחלל", מתארת ניצן. "ינאי היה מחובר למכשירים ולהמון צינורות. אמרו לנו להתפלל. הייתי יושבת ובוכה מול האינקובטור, לא רואה את הילד שלי - רק את כל מה שמפריד בינינו".

כשהחלו להכיר את הצוות הרפואי, היא מספרת שהעניינים נרגעו מעט. "התחלנו להכיר את האנשים שמצילים חיים קטנים מדי יום, בשקט, ברוך, בעיניים מלאות אמונה. הן אהבו אותו כאילו היה שלהן". הפגייה במאיר פועלת בגישה בשם NIDCAP המדמה ככל האפשר את הרחם: תאורה רכה, קולות עמומים, מגע עדין, ריחות מוכרים. "זו פגייה שקטה, רגועה. הם לא רק מטפלים בילדים - הם מחבקים את ההורים. הם ממש ניגבו לי את הדמעות מדי יום".

למשימה זו נדרשת עבודה מדויקת ומתואמת של צוות רב- תחומי: רופאים, אחיות, מטפלים ממקצועות הבריאות השונים - וכמובן, לא פחות חשוב מכך, ההורים.

"כל יום מחוץ לרחם הוא מאבק מתמשך על קיומו"

לאורך תקופת האשפוז עברו ניצן וליאור תנודות רבות - ימים של אופטימיות לצד רגעים של חרדה, כפי שקורה פעמים רבות כשמדובר בפגים כה קטנים, כשקשה לנבא את הסיכוי שלהם לשרוד. "הם עברו תקופה לא פשוטה בכלל", משתפת ד"ר באואר. "אבל בכל פעם שהמצב נעשה קשה - הם מצאו כוח. הם היו מעורבים, נוכחים, קשובים. שאלו, התעניינו, רצו לדעת הכול. אין לי ספק שהאהבה והקשר שלהם עם ינאי תרמו רבות להתפתחות ולהחלמה שלו".

ד"ר צופיה באואר רוסק, מסבירה כי "תינוק שנולד בשבוע 24 נמצא בגבול החיות. הוא הספיק להשלים רק מעט יותר ממחצית ההיריון, וכל יום מחוץ לרחם הוא מאבק מתמשך על קיומו, אתגר עצום לגופו הזעיר, שמערכותיו עדיין לא השלימו את התפתחותן". במשך 107 ימים נלחם ינאי על חייו. כל יום היה מבחן חדש, וכל נשימה - ניצחון. "בכל פעם שחשבנו שזהו, שזה הסוף, הוא הראה לנו אחרת" אומרת ניצן. “הוא פשוט החליט לחיות".

לאורך כל אותה השנה, תיעדה ניצן את המסע לחיים של ינאי בתמונות. היום הוא בן שנה. ילד סקרן, חייכן ומלא חיים. "הוא נס. כל יום איתו הוא חגיגה" מסכמת ניצן.