"זה רק התקף חרדה": כשמערכת הבריאות מפספסת תסמיני סרטן

"ערב אחד ב-2022 ישבתי עם חברה בבית וראיתי כדורגל, פתאום הלב שלי התחיל לדפוק מהר, הייתה לי סחרחורת, אמרתי לה שתזמין מהר אמבולנס כי אני הולך למות", מספר מור דיין (30) מירושלים. כשמתנדב של איחוד הצלה הגיע לביתו, הוא הרגיע אותו שזהו התקף חרדה, ושלגימה של משקה ממותק תעזור לו. "מאז, אחת לכמה ימים 'ההתקף' חזר, הלך והתגבר".

מור פנה לרופאת משפחה ודיווח על התסמינים. "היו לי סחרחורות, הרגשתי שאין לי כוח, בקושי הצלחתי לעמוד והדיבור היה מבולבל". לדבריו, הרופאה המליצה על נורופן והפנתה לבדיקות דם. התוצאות הראו שהמדדים תקינים. "היא המליצה לי להתאמן, לאכול ולישון טוב. אחת לשבוע חזרתי אליה, אחרי כמה חודשים הגעתי למצב שלא תפקדתי בכלל והפסקתי לעבוד". מור הופנה לנוירולוג, שלא מצא כל בעיה, וניסה טיפולי דיקור וכירופרקטיקה. "זה רק החמיר, עזבתי את הדירה בתל אביב ועברתי לגור אצל אבי בירושלים, במשך שלושה חודשים הייתי זרוק על הספה כל היום, וכל ערב חוויתי התקף חרדה. זה הגיע למצב שבשבע כבר הייתי מתייצב ב"טרם" ומתחבר לאינפוזיה". בהמלצת רופא משפחה, מור נטל ציפרלקס והתחיל בטיפול פסיכולוגי. "חזרתי לשגרת חיים בתל אביב, התקפי החרדה היו פחות עוצמתיים ולעיתים רחוקות יותר".

כשנה לאחר שהחלו התקפי החרדה, באחד הביקורים אצל אביו, החל לפרכס ונפל מהספה. "הגעתי באמבולנס לבית החולים. אחרי בדיקת MRI הרופא הסביר שיש גידול במוח ולפי הגודל נראה שהגידול סרטני. הייתי בהלם ושאלתי אותו: "מתים מזה?" והוא ענה לי: "לא יודע, אולי".

פגוע מחוסר הרגישות של הרופא, מור ביקש לעבור לבית חולים אחר. "שם חיכה לי נוירוכירורג, הסיע אותי בג'יפ שלו להר, הוציא בירות לשנינו ושוחח איתי, הוא אמר שהולכת להיות תקופה קשה אבל הוא ילווה אותי ואני אעבור את זה". מור עבר ניתוח חירום במוח שבו כרתו את הגידול ושלחו אותו לביופסיה. "אמרו שהגידול מסוג אסטרו ציטומה בן 4-3 שנים והגיע לגודל 7 ס"מ, אושפזתי לזמן רב. הפרופסור שניתח אותי ציין שזה היה אחד הגידולים הגדולים שראה ב-40 שנות קריירה. הגידול השתלט על הצד הימני של המוח ודחף אותו שמאלה, ולכן הופיעו תסמינים של התקפי חרדה ופרכוס".

לאחר הניתוח מור עבר טיפולי כימותרפיה והקרנות. "בדיעבד אם היו מתייחסים לתלונות שלי ברצינות, ולא אומרים לי שאני מדמיין וחרדתי, אלא טורחים כבר בהתחלה לעשות לי CT, הגידול היה הרבה יותר קטן, והיה נחסך ממני סבל רב וממושך". כיום עדיין נותרו למור שאריות של הגידול. "לא רצו להסיר הכל כדי שזה לא ישתק אותי, כנראה אף פעם לא אהיה נקי, אני במעקב ועובר כל שלושה חודשים MRI". מאז הניתוח, הוא מספר, לא חזר לעצמו. "יש לי ירידה ביכולות הקוגניטיביות ובזיכרון, אני סובל מכאבים קשים, נוטל כדורים נגד פרכוסים וכאבים וצורך קנאביס רפואי. אם במקום לתת נורופן, היו מתייחסים ברצינות, היה לי היום פחות נזק. אם הרופאים ישימו לב, זה יכול להציל חיים". 

הרגשתי שכאב הראש לא נורמטיבי, הרופאה שלחה אותי לשאוב נזלת

לפני כשלוש שנים החלה נופר לוי מקייס (35) מאור עקיבא לסבול מכאב ראש חמור. "זה לא היה כמו כאבי מיגרנה שהכרתי, היה לי לחץ באזור המצח והאף, ולאט לאט זה התגבר". בתחילה נטלה משככי כאבים והסתגרה בחדר חשוך בתקווה שזה יעזור, בהמשך פנתה לרופאת משפחה. "היא לא הייתה הרופאה הקבועה שלי, אבל היחידה שהתפנה לה תור. היא אבחנה שיש לי סינוסיטיס, ורשמה לי אנטיביוטיקה לעשרה ימים, שלא עזרה לי כמובן. הרגשתי שהכאב הזה לא נורמטיבי, שקורה פה משהו אחר".

נופר חזרה לרופאת המשפחה שלה, שאבחנה מערות אף סתומות והנחתה אותה לשאוב את הנזלת בעזרת מכשיר. "בכלל לא הייתי מצוננת", היא מוסיפה. לאחר כמה ימים שוב חזרה לרופאה, והפעם ביקשה בדיקת CT. "היא שאלה אותי אם אני מתעוררת בלילה מהכאב, עניתי שכן, ובדיעבד היא סיפרה לי שכאן התעורר חשדה שיש גידול".

עוד באותו יום נופר עברה בדיקת CT. "אני זוכרת שבערב ירדתי לסיבוב מתחת לבית וממש יכולתי להרגיש את הגידול בראש, כמו כדור פינג פונג, הרגשתי איפה הוא ממוקם בראשי. ידעתי בוודאות שיש לי משהו, וחשבתי שאם ה-CT יצא תקין זה אומר שאני פשוט משתגעת".  

לאחר ימים מספר הגיעו תוצאות ה-CT. נופר הספיקה לראות את התוצאות לפני שהרופאה התקשרה אליה. "רשמו שזה נמצא בתהליך פרה פרונטלי ושאני חייבת אשפוז ו-MRI דחוף. הרופאה התקשרה ושאלה אם ראיתי את התשובה, הייתי היסטרית. אבל עדיין לא הבנתי ש'תהליך' פירושו גידול". הרופאה הורתה לנופר לארוז תיק ולהתאשפז מיד באיכילוב או בתל השומר. "בקושי יכולתי ללכת, כשדרכתי על הרגליים, הרגשתי את הגידול בראש. לבית החולים כבר נכנסתי על כיסא גלגלים, הרגשתי שאני מאבדת שיווי משקל".

בבית החולים הודיעו לנופר שיש לה גידול. "הייתי מרוסקת, לא הפסקתי לבכות. בתחילה אמרו לי שזה לא בתוך המוח, ולאחר שהנוירולוג הסתכל ב-CT, הוא אמר שייתכן שזה בתוך המוח". בדיקת MRI הראתה שהגידול הסרטני בצד ימין, באזור שמשפיע על הגפיים. "אחרי יומיים כבר עברתי ניתוח. בביופסיה ראו שהגידול הורמונלי ואמרו לי שבפעם הבאה שיחזור, אצטרך טיפולים, ובינתיים נאסר עליי להיכנס להיריון או לקחת גלולות". מאז נופר נמצאת במעקב רפואי. "מנתח אמר לי שאחד הדברים שטובים בגידול הזה הוא שהגדילה שלו איטית, מסתבר שהגידול היה במוח שלי כמה שנים".

הרופאה התעקשה על פיזיותרפיה בזמן שהגידול בגב התפשט

במהלך קורס צבאי בטירונות החל ניב אורבינו (21) מקריית חיים לסבול מכאב בגב שהלך והחמיר. "זה תמיד היה באזור הצלע האחורית הימנית". כשפנה למפקדיו והגיע למסדר חובש, אמרו שזה כנראה השריר ונתנו לו משכך כאבים. "ככה עברתי בין כמה חובשים שחוץ מלתת לי משכך כאבים, נתנו לי תחושה שאני משקר, עד שאחרי כמעט חודש של סבל, כשאני לא מצליח ממש לתפקד, הגעתי לרופאת יחידה בבה"ד 7, שאבחנה שזו עקמת ושלחה אותי לפיזיותרפיה". ניב משתף כי הוא חש שהכאב שממנו סבל דורש בדיקה מעמיקה וביקש מהרופאה הפנייה לאורתופד, אך למרות שבהכשרתה היא רופאת משפחה, התעקשה על אבחנתה.
"אחרי שבוע הלכתי ל"ביקור רופא", שם הומלץ לי לפנות לאורתופד, שלחתי את ההמלצה הזו לרופאה בבה"ד 7 כדי לקבל את אישורה להפנייה, והיא סירבה לאשר".

בסיום הקורס, ניב שובץ לבסיס צאלים, בינתיים מצבו הלך והחמיר. "לא הצלחתי לישון בלילה מרוב כאבים", הוא מתאר, "כשהגעתי לרופא הוא מיד אמר שלא הבין למה לא הופניתי לאורתופד. הגוש גדל והוא ראה נפיחות מקומית, ושלח אותי מיד לצילומי הדמייה". לאחר שעבר את צילום הרנטגן, הוא מספר שהרנטגנאית רצה אחריו והורתה לו לנסוע בדחיפות לסורוקה לצילומי CT. "אחרי ה-CT חזרתי למיון, הודיעו לי שאני מאושפז בלי להסביר לי כלום. הייתי לבד, רחוק מהמשפחה, ביקשתי להתאשפז ברמב"ם, ליד הבית". למחרת, המחלקה האונקולוגית ברמב"ם הייתה כבר ערוכה לבואו של ניב. "הביופסיה הראתה שיש סרטן ברקמות הרכות, מסביב לעצם, והם אישרו שהכאב שסבלתי ממנו היה קשור לזה".

ניב החל פרוטוקול טיפול, שכלל שלושה חודשי טיפול בכימותרפיה וניתוח, ולאחר חצי שנה שוב כימותרפיה והקרנות. "הורידו לי שלוש צלעות", הוא מספר, "היו גרורות בריאות שהתחילו להתפתח ברגע שסיימתי את הטיפולים, עברתי כריתה של אונה מהריאה וקיבלתי עוד שנה של כימותרפיה. לאחר מכן הסרטן חזר עוד פעם לעמוד השדרה בחוליה L5 ועכשיו אני שוב בטיפולים, הפעם ביולוגיים. כבר שלוש שנים שאני מטופל".

ניב מדגיש את האכזבה שלו מהיחס של המערכת הצבאית לחיילים במצב דומה לשלו. "אני בא לשרת את המדינה, מתלונן על כאבים ולא רוצים לטפל בי. יוצאים מנקודת הנחה שאני משקר. אם הייתי נשאר בבה"ד 7 אני לא יודע איפה הייתי היום".

עמותת חלאסרטן הוקמה על ידי זוהר ויענקלה יעקובסון בהשראת בתם טל שנפטרה בגיל 26 ממחלת הסרטן, העמותה נוסדה בשיתוף המנכלית, שירה סגל קופרמן.

מדי יום מאובחנים בישראל כ-10 צעירים בגילי 18–44 בסרטן. העמותה פועלת למען חולים ומחלימים בגילאים אלו וייסדה 8 מרפאות ייעודיות לצעירים במכונים האונקולוגיים ברחבי הארץ. בלב העמותה פועלת קהילה של כ-30 אלף חברים וחברות – קהילת החולים הגדולה בישראל.

הפעילות ייחודית בכך שהחולים הם שמאפיינים ומובילים את כל המענים לכל תחומי החיים שנפגעים מהמחלה - בדידות, זוגיות צעירה, הורות צעירה, פוריות, קריירה, עצמאות כלכלית וכו'. חלאסרטן מובילה שינוי במערכות הממשל, בבתי החולים ובמחקר להתאמת התמיכה והטיפול בצעירים.

ב-16.12 תתכנס השדולה למען צעירים חולים ומחלימים מסרטן, בראשות חברות הכנסת אימאן חטיב יאסין, נעמה לזימי ושלי טל מירון, במטרה להעלות לסדר היום הציבורי את היקפי האבחונים המאוחרים בקרב צעירים חולי סרטן ואת השאלה שעוסקת בהיכרות רופאי המשפחה עם המגמות האחרונות שמתחוללות בנושא.