נזרקה מהתיכון ללא בגרות - ונכנסה לרשימת עשרת המדענים העולמית

פרופ' יפעת מרבל, חוקרת מהמחלקה לאימונולוגיה מערכתית במכון ויצמן למדע, מסכמת שנה בלתי נתפסת. בגיל 48, בשיאה של תקופה מורכבת בישראל, היא נבחרה על ידי המגזין היוקרתי "Nature" כאחת מעשרת האנשים שעיצבו את פני המדע בשנת 2025.

הגילוי שהביא אותה לקדמת הבמה עוסק במנגנון חיסוני חדש אשר מסתתר בתהליך הפירוק של חלבונים בגוף. פרופ' מרבל בחרה לחקור דווקא את "פחי האשפה" של התא - המקום שבו חלבונים נגרסים ונחתכים. היא גילתה כי חלק מהרצועות הנחתכות בתהליך זה מסוגלות להילחם ישירות בחיידקים, תגלית המהווה "מכרה זהב" לפיתוח אנטיביוטיקה פוטנציאלית ושיטות טיפול חדשניות בסרטן. על ההתמדה במחקר למרות הספקות מסביב, אמרה: "בסוף מה שקובע זה יצר הסקרנות הטבעי והתשוקה לדבר - ולא הייתי מוכנה לוותר על זה".

אולם המסלול של פרופ' מרבל לצמרת האקדמית היה רחוק מלהיות שגרתי. במשרדה תלויות תעודות רבות - אך חסרה לה דווקא תעודת בגרות. בצעירותה, מערכת החינוך לא ידעה להכיל אותה: בכיתה י' נכתב לה כי אינה מתאימה למסגרת, ובכיתה י"א הוחלט שלא להגישה לבחינות הבגרות - כולל בכימיה, תחום שבו היא עוסקת רבות כיום. היא עזבה את בית הספר בתחושה קשה של כישלון ובלבול.

במשך שנים היא נחשבה ל"פוטנציאל מבוזבז", לדבריה, ועבדה בעבודות מזדמנות. נקודת המפנה הגיעה כשקיבלה את 752 בפסיכומטרי - ציון שהפתיע אפילו אותה. משם החל מסע אקדמי מרשים: מלימודי ביולוגיה חישובית בבר אילן ועד לדוקטורט באוניברסיטת הרווארד היוקרתית. למרות הצלחתה, תחושת חוסר השייכות והפחד מכישלון ליוו אותה לאורך הדרך.

רק בגיל 43 עברה פרופ' מרבל אבחון וגילתה כי היא מתמודדת עם הפרעת קשב וריכוז. היא העידה כי לו הייתה מאובחנת קודם, ייתכן שהייתה חוסכת מעצמה סבל רב, אך כיום היא מבינה שהסתכלותה השונה על המציאות היא שאולי אפשרה לה למצוא פתרונות מדעיים במקומות שאחרים לא חיפשו.

השנה האחרונה הציבה בפני המעבדה של פרופ' מרבל אתגרים פיזיים ופוליטיים כאחד. בקיץ האחרון, טיל איראני פגע פגיעה ישירה בבניין המעבדה במכון ויצמן, והרס כליל את המכשור שעליו התבסס מחקרה. אך היא לא ויתרה, רצה אל המבנה ההרוס בכפכפים כדי להציל את מה שניתן - ותוך פחות מחודשיים הקימה מעבדה מתפקדת מחדש.

לצד ההרס הפיזי, פרופ' מרבל אף מתמודדת עם החרם האקדמי על ישראל. היא סיפרה על מקרים שבהם חוקרים ישראלים הוצאו ממענקי מחקר ועל הזמנות לכנסים שהותנו באישור עתידי להשתתפות ישראלים. למרות זאת, כציונית וקצינה לשעבר, היא נחושה להמשיך את פעילותה בארץ. מבחינתה, המטרה ברורה: "השאלה היא לא אם נלך מפה - אלא איך נגרום לזה לקרות כאן".

חזונה של פרופ' מרבל לעתיד הינו שאפתני במיוחד: היא רוצה להקים מרכז בין-לאומי שימנף את חקר מנגנוני בקרת החלבונים לטיפול במחלות קשות כמו אלצהיימר וסרטן. היא כבר לא חוששת לסמן יעדים גבוהים ומקווה להשיג הצלחה שתשפיע באופן ממשי על האנושות. כשנשאלה על האפשרות לזכות בפרס נובל בעתיד - הודתה כי זו תהיה גאווה עצומה למדינה.

סיפורה של פרופ' מרבל הפך למקור השראה להורים וילדים רבים המתמודדים עם קשיים דומים במערכת החינוך. לאחר פרסום הרשימה ב-"Nature", היא קיבלה תגובות מרגשות מהורים שהודו לה על התקווה שהעניקה לילדיהם. היא הדגישה כי "מותר לא להצליח, אבל אסור לא לנסות" - ועודדה את הדור הצעיר לדבוק בסקרנות ובתשוקה שלהם.

לסיום, כשנשאלה מה הייתה אומרת ליפעת מרבל בת ה-16 שסולקה מבית הספר, ענתה בפשטות: "כל הכבוד, אני גאה בך".