כשהמשטרה בודקת את עצמה: מדוע "חוסר אשמה" לא מספיק?

כדאי לדעת הכיצד תיקון חוק שקט משנת 2023 הפך אזרחים חפים מפשע ל"מסוכנים". דמיינו אזרח נורמטיבי, נעדר עבר פלילי, המשרת במילואים בחזית הלחימה. יום אחד נפתח נגדו תיק חקירה בגין אי-הבנה או תלונה כוזבת. מיד המשטרה לוקחת לו את הנשק ומבטלת לו את הרישיון, לרוב עוד לפני תחילת החקירה. חודשים לאחר מכן נסגר התיק בעילה המזכה ביותר הקיימת בדין - "חוסר אשמה". מבחינת מערכת המשפט, הכתם נמחק. אלא שכשאותו אזרח מבקש לחדש את רישיון הנשק שלו, הוא מגלה שבעיני המשטרה, "חוסר אשמה" אינו אומר שהוא חף מפשע. מבחינתה, זה רק עניין שהם לא הספיקו להוכיח את אשמתו. אין חפים מפשע.

זו אינה תקלה נקודתית. זו תוצאה ישירה של שינוי חקיקתי שקט אשר הפך את מאזן הכוחות בין האזרח למדינה על פיו. נוצר מצב שבו גוף אחד - המשטרה - חוקר, מחליט, ובודק את עצמו, בלי שאיש יוכל להתערב.

לפנייה ישירה למשרד עורכי דין אוהד מגורי - לחץ/י כאן

החוק שהפך את השומר לשופט של עצמו

עד לאוגוסט 2023, המנגנון היה מאוזן. כאשר משטרת ישראל התנגדה למתן רישיון נשק או לחידושו, הגורם המכריע היה הממונה על ועדת הערר באגף רישוי כלי ירייה. הממונה היה בוחן את עמדת המשטרה ונימוקיה, מציב אותם מול טענות האזרח, ומכריע בשיקול דעת עצמאי ומקצועי. אם תיק נסגר מחוסר אשמה - הממונה היה שוקל זאת לגופו. אם טענות האזרח שכנעו - הוא היה רשאי לקבל את הערר חרף התנגדות המשטרה.

תיקון מס' 24 לחוק כלי הירייה, התשפ"ג-2023, של השר בן גביר, שינה זאת מן היסוד. התיקון קבע שהמשטרה היא הגורם הבלעדי לקביעת מסוכנותו של אזרח, והסיר סמכות זו מן האגף לרישוי נשק. הלכה למעשה, כאשר בקשה נדחית בשל קביעת המשטרה, הממונה הפך לחותמת גומי: הוא כפוף להוראת המשטרה, ואין לו יכולת אמיתית לחלוק עליה. לכל היותר הוא שולח מכתב המודיע כי מאחר שהמשטרה מתנגדת, אין הוא יכול לקבל את הערר.

המשמעות פשוטה וחמורה: המשטרה מגישה את ההתנגדות, המשטרה קובעת שקיימת מסוכנות, והמשטרה היא גם זו שבוחנת מחדש את עמדתה שלה במסגרת הערר. אין עוד גורם חיצוני, עצמאי ומקצועי, שתפקידו לאזן. השומר הפך לשופט של עצמו.

"התנגדות משטרת ישראל: מידע חסוי שלא ניתן לפרטו"

לאחר חודשים ארוכים של המתנה, ולעתים מעל שנה, האזרח מקבל לבסוף את התשובה שלה ציפה. והתשובה, פעמים רבות, היא משפט אחד לקוני: "התנגדות משטרת ישראל בגין: מידע חסוי שלא ניתן לפרטו" - או נוסח עמום דומה. לעיתים מוזכר התיק שנסגר לצד רכיב מעורפל עוד יותר: "מידע נוסף", שאין בו רמז לטיבו, למקורו או למועדו. גרוע מאלה, הוא מצב שבו אזרח מעולם לא נחקר ומקבל את ההודעה הזו.

כיצד אמור אזרח להתגונן מפני טענה שאינו יכול לראות, לא כל שכן להפריך? כיצד הוא אמור להוכיח כי המידע אינו מהימן, אינו מוצלב, או אינו עדכני - כשאין לו מושג מהו? זהו היפוכו המוחלט של הליך הוגן. וכאשר לכך מצטרף הכשל המבני - שאין ערכאה שתבחן את המידע החסוי לגופו - נוצרת מערכת סגורה, שבה טענה עמומה אחת מספיקה כדי לשלול מאדם את זכותו, את פרנסתו, ולעיתים את ביטחונו האישי.

מה בכלל אומר "חוסר אשמה" - והמלכוד שבתוכו

כאן טמון לב העניין, וזו הנקודה שרוב הציבור אינו מכיר. בניגוד לאינטואיציה, "חוסר אשמה" אינו אומר "הוכח שהוא חף". לפי הנחיית פרקליט המדינה מספר 1.3, שפורסמה בינואר 2018, משמעותה של עילת "היעדר אשמה" אינה כי החשוד בהכרח לא ביצע את העבירה, אלא שהסיכוי כי ביצע אותה - נמוך.

דווקא מתוך הניסוח הזה - "סיכוי נמוך" ולא "אפס" - צומח המלכוד. המשטרה יכולה לטעון כי נותר "שמץ" של חשד, ולהשתמש בו כבסיס למסוכנות מנהלית. אלא שבית המשפט העליון סתם את הגולל על התרגיל הזה עוד לפני עשורים, בפרשת קבלרו (בג"ץ 4539/92 קבלרו נ' היועץ המשפטי לממשלה), בקובעו כי ראוי שחשד שמכתים את שמו הטוב של אדם "צריך שתהיה... ראיה שאדם סביר היה סומך עליה כדי לומר שהחשד עדיין קיים ועומד."

תיק שנסגר מחוסר אשמה הוא בדיוק ההיפך מ"ראיה שאדם סביר היה סומך עליה". זהו נתון שהגורם המקצועי המוסמך - הפרקליטות, התביעות או המשטרה עצמה - בחן, והגיע למסקנה כי אין בו בסיס לייחס אשמה. להסתמך עליו כדי לקבוע מסוכנות, פירושו להחיות כתם שהדין עצמו הורה למחוק.

הצפת המערכת ו"תרגיל איפוס השעון"

על כל זה נוסף לחץ חסר תקדים. מאז ה-7 באוקטובר 2023 הוגשו לאגף הרישוי קרוב לחצי מיליון בקשות לקבלת רישיון או חידושו - לעומת כמה עשרות אלפים בשנה רגילה. החוק קובע כי זמן הטיפול בבקשה או בערר מוגבל ל-45 ימים, אך בפועל אלפי בקשות ועררים נופלים על כתפיהם של מספר קצינים בודדים, ואזרחים ממתינים מעל שנה לתשובה.

מכאן נולד גם מה שניתן לכנות "תרגיל איפוס השעון": כאשר בקשה מתקרבת לזמן טיפול של כשנה וחצי, יש שמזינים אותה מחדש כבקשה חדשה או תחת כותרת אחרת - וכך, מבחינת המערכת, השעון מתאפס, והמועדים הקבועים בחוק מתרוקנים מתוכן.

צרה נוספת נוצרת כאשר מגיע גבול ה-18 חודשים, שחלק מזמן זה הושקע בלסגור את התיק מעילת "חוסר אשמה". המשטרה מחלטת או משמידה את הנשק בתום 18 חודשים וקשה מאד לשכנע אותה להאריך את המועד. כך יוצא שמצד אחד המשטרה אינו עומדת בזמנים שהחוק קצב לה למתן מענה לערר ומאידך, נמהרת לעמוד בזמנים כאשר מדובר בהשמדת כלי ירייה של אזרח.

שורה תחתונה

המסר של מאמר זה אינו כי יש לחלק רישיונות נשק ללא בדיקה. ההפך הוא הנכון: בדיקה קפדנית, זהירה ועניינית היא חיונית. הטענה היא שבדיקה כזו כמעט אינה מתקיימת עוד. במקומה בא מנגנון אוטומטי, שבו גוף אחד בודק את עצמו, מסתתר מאחורי "מידע חסוי" או נתונים יבשים על מסך מחשב, ומתעלם מהחלטות של הפרקליטות או של עצמו.

אזרח שתיקו נסגר מחוסר אשמה זכאי להניח כי הכתם נמחק - כפי שהדין הבטיח. כשהמדינה שבה ומכתימה אותו, בלי ראיה, בלי הנמקה, ובלי ערכאה שתבחן - נפגע לא רק אותו אדם, אלא אמון הציבור כולו בשלטון החוק. יפה שעה אחת קודם שהמחוקק, או בתי המשפט, ישיבו את האיזון שנשלל.

עורך דין אוהד מגורי הוא בעל משרד עורכי דין ומנהל פורום רישיון נשק ורישוי כלי ירייה ומתמחה בכל תחומי רישוי הנשק מכל הסוגים לרבות בקשות, עררים, עתירות, רישיונות מיוחדים ועוד. הכתבה באדיבות האתר .din.co.il

*לתשומת ליבך, המידע בעמוד זה אינו מהווה יעוץ מכל סוג או המלצה לנקיטת הליך או אי נקיטת הליך. כל המסתמך על המידע עושה זאת על אחריותו בלבד. נכונות המידע עלולה להשתנות מעת לעת.

לפנייה ישירה למשרד עורכי דין אוהד מגורי - 055-4532909