32 שנות זוגיות בין ידועים בציבור, דירה משותפת שנמכרה ובית חדש שנרשם על שם האיש בלבד. המחוזי קיבל את הערעור וקבע – משהוכחה כוונת שיתוף בנכס, חלוקת הזכויות היא חצי-חצי

הרקע לסכסוך

32 שנות זוגיות בין ידועים בציבור, דירה משותפת שנמכרה ובית חדש שנרשם על שם האיש בלבד: המחוזי קיבל את הערעור וקבע – משהוכחה כוונת שיתוף בנכס, חלוקת הזכויות היא חצי-חצי:

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המערערת, ידועה בציבור בשנות ה-60 לחייה, וקבע כי היא זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים, במקום 25% בלבד שנפסקו לה בבית המשפט לענייני משפחה.

הרכב השופטים גד גדעון, יעקב פרסקי ועמית כהן קיבל את טענתה המרכזית בערעור: משהוכחה כוונת שיתוף בנכס, אין מקום לקבוע "שיתוף יחסי" בשיעור מסוים, אלא יש להכיר בזכויותיהם של בני הזוג בנכס בחלקים שווים.

בפסק דין שניתן בעמ"ש 38895-05-26 הפך בית המשפט המחוזי בבאר שבע את קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, מפי השופט אריאל ממן, אשר הכיר אמנם בכוונת שיתוף בבית המגורים – אך העמיד את זכויות האישה בו על 25% בלבד.

שלושים ושתיים שנות זוגיות ודירת המגורים המשותפת

מדובר בבני זוג אשר ניהלו מערכת יחסים של ידועים בציבור והתגוררו יחד במשך 32 שנה. במהלך חייהם המשותפים הייתה בבעלות האישה דירת מגורים אשר נרכשה על ידי הצדדים יחד, אך הייתה רשומה על שמה בלבד. למרות הרישום, בשנת 2000 חתמו הצדדים על הסכם רכושי שקבע כי הזכויות בדירת המגורים שייכות לשניהם בחלקים שווים.

מכירת הדירה ובניית הבית החדש

בהמשך חייהם המשותפים החליטו בני הזוג לרכוש מגרש ולבנות עליו בית מגורים חדש. לצורך כך מכרו הצדדים את דירת המגורים בה התגוררו, והמערערת העבירה את מלוא כספי התמורה ממכירת הדירה לחשבונו של בן זוגה – לרבות חלקה שלה בכספי התמורה. בכך נפרדה המערערת מנכס המקרקעין היחיד שהיה בבעלותה ושהיה רשום על שמה, מתוך ציפייה כי בית המגורים החדש שיבנה יהיה נכס משותף לשניהם.

אלא שבשונה מהדירה שבה התגוררו עד אותה עת אשר הייתה רשומה על שם המערערת אך הוגדרה על ידי הצדדים כמשותפת בחלקים שווים, בית המגורים החדש נרשם על שם האיש בלבד, והוא סירב לרשום את המערערת כבעלת מחצית הזכויות בו.

פסיקת בית המשפט לענייני משפחה: 25% בלבד

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי התנהלות בני הזוג לאורך השנים שינתה את ההסכם הרכושי הישן ביניהם, וכי מכירת דירתה של המערערת, העברת מלוא כספי התמורה לחשבון בן זוגה ומעורבותה בבניית הבית החדש הוכיחו כוונת שיתוף בבית החדש. עם זאת, אף שהכיר בקיומו של שיתוף, קבע בית המשפט, בניגוד להלכה המחייבת של בית המשפט העליון, כי מדובר בכוונת שיתוף מוחלשת היוצרת "שיתוף יחסי" בלבד ולא בשיתוף שווה והעמיד את חלקה של המערערת בבית המגורים החדש על 25% בלבד – קביעה שעמדה במוקד הערעור למחוזי.

לצורך קביעה זו ערך כבוד השופט ממן חישוב של השקעתה הכספית של המערערת בנכס, אותה העריך בכ־15% משווי הבית, והוסיף לה 10% נוספים בשל המצג הלכאורי שהציג לה האיש, חובת תום הלב, שנות הזוגיות הארוכות וחוסר הסבירות שבתוצאה שלפיה לאחר עשרות שנות חיים משותפים תיוותר המערערת עם שווי השקעתה הכספית בדירת המגורים שנמכרה בלבד.

הערעור לבית המשפט המחוזי

בשל תוצאה זו הוגש ערעור על ידי באי כוחה של המערערת, עורך הדין יצחק קארו ועורכת הדין מאיה בן יהודה ממשרד עורכי הדין יצחק קארו ושות' לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

טענתם המרכזית במסגרת הערעור הייתה כי פסק הדין מנוגד להלכה המחייבת של בית המשפט העליון אשר נקבע בבע"מ 1983/23 במסגרתו נקבע כי משהוכחה כוונת שיתוף ביחס לנכס, זכויות בני הזוג בו הן שוות.

בהתאם להלכה זו, אין לקבוע את שיעור הבעלות בנכס באמצעות חישוב בדיעבד של הסכומים שהשקיע כל אחד מבני הזוג. תוך התעלמות מכך שהתרומה לתא המשפחתי אינה נמדדת רק בכסף.

לפניה ישירה למשרד עו"ד יצחק קארו

טענות האיש: הפרדה רכושית

האיש טען כי אין למערערת זכויות בנכס בשל הפרדה רכושית ששררה בין בצדדים לאורך שנות הזוגיות. בין היתר, טען שבני הזוג ניהלו חשבונות בנק נפרדים, ניהלו התחשבנויות ביחס הוצאות משק הבית וכי ישנו הסכם הרכושי משנת 2000. אלא שמנגד עמדה תשתית עובדתית רחבה שעליה התבססה טענת המערערת הכוללת 32 שנות חיים משותפים, מכירת דירת מגורים והעברת מלוא התמורה לחשבון המשיב אשר לא השיב לה את הכספים ולא התנגד לקבלתם בזמן אמת, מעורבותה ברכישת המגרש ובנייתו ועוד.

פסיקת המחוזי: יישום הלכת בע"מ 1983/23

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המערערת וקבע כי מסקנתו של בית המשפט לענייני משפחה שלפיה הוכחה כוונת שיתוף בבית המגורים החדש היא קביעה עובדתית שאין הצדקה להתערב בה. אלא שמרגע שנותרה על כנה הקביעה העובדתית בדבר כוונת השיתוף, קיבל המחוזי את טענת המערערת באשר לתוצאה המשפטית הנובעת ממנה.

בית המשפט המחוזי קבע כי היה על הערכאה הדיונית ליישם את ההלכה המחייבת שנקבעה בבע"מ 1983/23, שלפיה כאשר נקבע שיתוף בנכס, חלקיהם של בני הזוג בו הם חלקים שווים. בהתאם לכך הפך המחוזי את התוצאה וקבע כי המערערת אינה זכאית ל־25% בלבד מהבית – אלא למחצית הזכויות, 50%.

ההבחנה המשפטית: הוכחת השיתוף מול "עוצמתו"

פסק הדין מחדד את ההבחנה שבין עצם הוכחתה של כוונת השיתוף לבין הניסיון לקבוע לאחר מכן את "עוצמתה". לא ניתן להכיר בכוונת שיתוף ובאותה נשימה להפחית את חלקו של אחד מבני הזוג בהתאם לחישוב השקעתו הכספית בנכס.

המשמעות המעשית והעקרונית

המשמעות המעשית עבור המערערת דרמטית. במקום רבע מבית המגורים שבו הכיר פסק הדין הראשון, הוכרה זכותה למחצית מלאה מהבית, קביעה שהגדילה את חלקה בנכס בשווי של למעלה ממיליון שקל.

אלא שמשמעות פסק הדין חורגת מעניינם הפרטני של בני הזוג. הוא מחדד עיקרון בעל חשיבות בסכסוכים רכושיים: משעה שנקבע כי קיימת כוונת שיתוף – נקודת המוצא היא שוויון. מחצית לכל בן זוג.

עו"ד יצחק קארו בעל ניסיון רב שנים בדיני משפחה וירושה, גישור, מקרקעין, משפט אזרחי-מסחרי וחדלות פירעון. מתן פתרונות מקצועיים ואסטרטגיים המותאמים אישית לכל לקוח תוך ליווי צמוד לאורך כל ההליך המשפטי. סניפים בתל-אביב ובבאר-שבע, שירות בכל רחבי הארץ.ראש הטופסתחתית הטופס

הכתבה באדיבות האתר: .din.co.il.

*לתשומת ליבך, המידע בעמוד זה אינו מהווה יעוץ מכל סוג או המלצה לנקיטת הליך או אי נקיטת הליך. כל המסתמך על המידע עושה זאת על אחריותו בלבד. נכונות המידע עלולה להשתנות מעת לעת.

לפניה ישירה למשרד עו"ד - 055-4532939