אדישות אינה קלות דעת מועצמת: על כשל ההמרה הנורמטיבית בתיקי נהיגה קטלנית

תיקון 137 לחוק העונשין עיצב מחדש את ההבחנה בין דרגות האשם בעבירות המתה. מאז כניסתו לתוקף בשנת 2019 "הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם" מבצע עבירת רצח, ואילו "הגורם למותו של אדם בקלות דעת" מבצע עבירת המתה. דברי ההסבר לתיקון הבהירו כי עבירת ההריגה הישנה קיבצה יחד מקרי המתה חמורים מאוד לצד מקרי המתה חמורים פחות, בלי מדרג מספק של היסוד החפצי (ה"ח 972, 166). בית המשפט העליון אימץ עמדה זו וקבע כי בבסיס עיצוב גבולות עבירת הרצח ניצב "הרצון להפריד בין מקרי המתה באדישות להמתה בקלות דעת" (ע"פ 6063/21 יאסין, פסקה 37). גם בספרות הישראלית הודגש כי ההריגה נחתכה לשתיים, וכי עבירת ההמתה בקלות דעת נועדה, בין היתר, לשקף את רמת הענישה שהייתה נהוגה במקרי הריגה בנסיבות של תאונות דרכים (רבין וואקי, ספר סלים ג'ובראן 963, 964 979-980 (2023)). כלומר, המחוקק לא ביקש רק להחמיר – אלא לדייק.

לפנייה ישירה לעוה"ד ד"ר לירן אוחיון – לחץ/י כאן

המגמה המדאיגה: זליגת תיקי נהיגה אל תחום הרצח באדישות

ודווקא משום כך מחייבת בחינה ביקורתית המגמה שעליה הצביעה פרקליטות המדינה, שכתבה בדף הרשמי שלה ברשת הפייסבוק ביום 14.4.2026 כי "בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי במערכת המשפט בנוגע לתאונות דרכים - יותר ויותר מקרים של נהיגה פרועה ומסכנת חיים, אינם מטופלים עוד כ'רשלנות' בלבד, אלא מובילים לאישומים חמורים של רצח באדישות.". אין חולק על חומרת התופעה, ואין ספק כי 459 הרוגים ב-2025 מחייבים תגובה עונשית מחמירה. עם זאת, חומרת התוצאה אינה יכולה לבדה להכריע את סיווג היסוד הנפשי. נציגי הסנגוריה הציבורית התריעו עוד בתהליך החקיקה מפני זליגת מקרים של קלות דעת אל תחום הרצח באדישות, בשל הקרבה היחסית בין המצבים התודעתיים והקושי המעשי להבחין ביניהם (רבין וואקי, שם, 973).

כשל ההמרה הנורמטיבית – מהו ומדוע הוא שגוי

כאן מתגלה מה שאכנה "כשל ההמרה הנורמטיבית". הטעות אינה בעצם ההסתמכות על מכלול נסיבתי; יסוד נפשי מוכח לא אחת בראיות נסיבתיות, ואין בכך פגם. הטעות היא בהמרה מהירה מדי של מכלול המלמד על פזיזות חמורה – שכרות, מהירות מופרזת, חציית רמזורים, מנוסה – למסקנה כי התקיים שוויון-נפש למוות. אדישות אינה קלות דעת מועצמת. היא אינה דרגה גבוהה יותר של אותו יחס נפשי, אלא עמדה תודעתית אחרת כלפי התוצאה. לאמור, קלות דעת עניינה נטילת סיכון בלתי-סביר מתוך תקווה למנוע את המוות; אדישות מבטאת שוויון-נפש לאפשרות גרימתו. קלות דעת היא הצורה הקלה ביותר במישור החפצי של המחשבה הפלילית, והפער בינה לבין אדישות הוא פער ממשי, לא ניסוחי.

הפסיקה היישומית – כיצד בתי המשפט יישמו את ההבחנה

הפסיקה היישומית מחזקת נקודה זו. בעניין איוב (ע"פ 4517/24) אימץ בית המשפט העליון את קביעת המחוזי שלפיה נהיגת הנאשם - תחת השפעת קנאביס, במהירות מופרזת, בעקיפה אסורה בכביש רטוב - גילתה קלות דעת כפסע מאדישות; ואף על פי כן, הסיווג נותר בגדר המתה בקלות דעת. יחד עם זאת, נקבע כי הקרבה לאדישות מצדיקה החמרה ניכרת בעונש, וזה הועמד על 9 שנות מאסר. פרשת חקאק (תפ"ח 48214-10-23 (מחוזי מרכז)) מדגימה את ההבחנה בחדות מירבית. אותו נהג, אותו אירוע, אך שתי תוויות שונות. רצח באדישות ביחס לאייל יהודה ז"ל שרכב על האופנוע שנרדף, והמתה בקלות דעת ביחס למאור בן דוד ז"ל שעמד על המדרכה ונפגע מכלי הרכב שעלו עליה. ההבדל המחיש את היסוד הנפשי של הנאשם כלפי כל קורבן.

הטענה הנגדית ומדוע אין בה כדי לגבש אדישות

הטענה הנגדית הרצינית אינה שיש הרבה הרוגים ולכן ראוי להחמיר, אלא שהמכלול הנסיבתי של שכרות, דהירה, התעלמות מתמרורים ומנוסה עשוי ללמד גם על שוויון-נפש לגרימת התוצאה הקטלנית. זו טענה נכונה, ואסור להקל בה ראש, אך לא כל מכלול של פזיזות חמורה מגבש אדישות. ההכרעה צריכה לשאול האם הנסיבות מלמדות שהנאשם המשיך בהתנהגותו לאחר שסכנת הקטילה חדלה להיות מופשטת והפכה למוחשית – באופן השולל את האפשרות שנותרה בו תקווה למנוע את התוצאה.

מבחן עיגון האדישות – הצעה לאמת-מידה פרשנית

מטעם זה ראוי לאמץ אמת-מידה פרשנית שאכנה "מבחן עיגון האדישות": בתיקי נהיגה קטלנית אין די בהצטברות התנהגויות מסוכנות, חמורות ככל שתהיינה. נדרשת תוספת איכותית, אינדיקציה קונקרטית לכך שבשלב רלוונטי לפני הפגיעה או בסמיכות הדוקה לה, הנאשם המשיך בהתנהגותו חרף התממשות מוחשית של סכנת הקטילה. מבחן זה אינו דורש "ראיית זהב" או הודאה מפורשת, אך מסרב להסתפק ברשימת הפרות תנועה. כך הוא שומר על תחום מחיה ממשי לעבירת ההמתה בקלות דעת, עבירה שהעונש בצדה - עד 12 שנות מאסר - משקף מלכתחילה חומרה רבה.

סיכום: ענישה מחמירה – כן; טשטוש מושגי – לא

המאבק בקטל בדרכים מצדיק ענישה מחמירה. הוא אינו מצדיק טשטוש מושגי. כאשר המחוקק הבחין בין אדישות לבין קלות דעת, הוא לא יצר הבדל סמנטי אלא הבדל בדרגת אשמה. אם ההבחנה הזו תוחלף, הלכה למעשה, בשיקול של חומרת התוצאה או בעוצמת הזעזוע הציבורי מן המקרה, לא הדין יוחל בעוצמה, אלא העוצמה תבוא במקום הדין.

הכותב עו"ד ד"ר לירן אוחיון, ד"ר למשפטים, אוניברסיטת חיפה. מייצג בתיקים פליליים מגוונים ובדרגות חומרה שונות, החל משלב החקירה המשטרתית, דרך ליווי במהלך החקירה ובהליכי מעצר, ייצוג בהליכי שימוע טרם הגשת כתב אישום, וכלה בניהול התיק בבית המשפט בערכאה ראשונה וכן בערכאות הערעור.

ראש הטופס

המאמר המאמר באדיבות אתר din.co.il.

*לתשומת ליבך, המידע בעמוד זה אינו מהווה יעוץ מכל סוג או המלצה לנקיטת הליך או אי נקיטת הליך. כל המסתמך על המידע עושה זאת על אחריותו בלבד. נכונות המידע עלולה להשתנות מעת לעת.

לפנייה ישירה אל עוה"ד ד"ר לירן אוחיון - 055-4316004