עשרת הדיברות של הנשיא עמית – והדיבר האחד שחסר

פסק דינו של הנשיא עמית מיום 10.3.2026 (עפ"ס 41432-12-25) מציג עצמו כהבהרה של הדין הקיים, אך למעשה מבקש לעצב מחדש את דיני הפסלות של שופט, בכיוון אחד בלבד. לפי נתונים של מערכת המשפט שפורסמו בינואר–פברואר 2026, מספר בקשות הפסלות עלה בשנים האחרונות; בשנת 2025 הוגשו 505 בקשות פסלות – שיא של שש שנים, עם מגמת עלייה עקבית מ-397 ב-2022.

מערכת המשפט רשאית, ואף חייבת, להגן על עצמה מפני שימוש טקטי ובלתי אחראי בכלי הפסלות. אלא שכאן בדיוק מתגלה הקושי: עשרת הדיברות שנקבעו על ידי הנשיא עמית להגשת בקשת פסלות אינם מאזנים בין הגנה על המערכת לבין הבטחת אמון הציבור – הם בנויים כמעט כולם בכיוון אחד: ריסון בעל הדין.

לפנייה ישירה לעוה"ד ד"ר לירן אוחיון – לחץ/י כאן

עשרת הדיברות: ריסון חד-כיווני

פסק הדין מדגיש כי המבחן הוא אובייקטיבי, כי תחושות סובייקטיביות אינן מספיקות, כי שיהוי פועל לחובת המבקש, כי טענות ערעוריות אינן טענות פסלות, כי לא כל התבטאות שיפוטית מלמדת על "נעילת דעת", וכי כאשר מתעוררת מחלוקת עובדתית על מה שנאמר באולם – קמה חזקה לטובת גרסת השופט.

כל אלה הם כללים מוכרים. אולם ריכוזם ל"קודקס" אחד, סמכותי ונחרץ, יוצר מסר מוסדי חדש: דיני הפסלות נועדו בראש ובראשונה לבלום את הפונה, לא לבקר את היושב בדין.

הדיבר החסר: חובת השופט לבחון את עצמו

כאן מצויה הבעיה העקרונית. סעיף 77א לחוק בתי המשפט קובע כי שופט לא ישב בדין אם מצא – "מיזמתו או לבקשת בעל דין" – כי מתקיים חשש ממשי למשוא פנים. רוצה לומר, הדין הישראלי עצמו אינו חד-כיווני; הוא בנוי על צמד משלים: זכות בעל הדין לבקש, וחובת השופט לבחון את עצמו.

ואולם, בעשרת הדיברות של הנשיא עמית כמעט שאין ביטוי לצד השני של המשוואה. אין דיבר שעניינו חובת גילוי נאות. אין דיבר שעניינו הימנעות יזומה במצב של מראית פני משוא פנים. אין דיבר המכיר בכך שלעתים אמון הציבור מחייב נסיגה שיפוטית, גם כאשר המקרה אינו נופל במדויק לרשימת העילות הסטטוטוריות.

אמנם, אפשר לטעון שהנשיא עמית פשוט לא מצא צורך לחזור על מה שכבר כתוב בחוק – סעיף 77א כאמור – אלא שפרשת רובין (עפ"ס 31230-03-25, יוני 2025) מוכיחה אחרת: הנשיא עמית עצמו ביטל החלטת פסלות עצמית של שופט מחוזי, שפסל את עצמו בין היתר מתוך תחושת אי-נוחות מנומקת, וקבע כי שופט אינו חופשי לפסול עצמו אלא על סמך נתונים אובייקטיביים. כלומר, לא רק שהדיבר החסר לא נכלל – הוא הופעל בפועל בכיוון ההפוך.

המשפט המשווה: נקודת מוצא הפוכה

דווקא המשפט המשווה מבליט את החסר, כשנקודת המוצא הפוכה כמעט לחלוטין. בארצות הברית, סעיף 455 לקוד הפדרלי מחייב שופט לפסול עצמו בכל מצב שבו "עשויה להתעורר שאלה סבירה בדבר אי-משוא פניו", גם ללא בקשה מצד בעל דין. בפסק הדין Liljeberg (486 U.S. 847, 1988) קבע בית המשפט העליון כי שופט שלא פסל עצמו כשהיה עליו לעשות כן – פסק דינו עשוי להתבטל בדיעבד.

באנגליה, נקודת המבט איננה זו של השופט עצמו, אלא של דמות נורמטיבית חיצונית – "the fair-minded and informed observer". מבחן זה, שנקבע ב-Porter v Magill [2001] שואל כיצד ייראו העובדות בעיני צופה הוגן ומיודע המכיר את דרך פעולתה של המערכת, אך אינו חלק ממנה. אף שבית המשפט הוא שמיישם את המבחן בפועל, נקודת הייחוס נותרת חיצונית – לא תחושתו הסובייקטיבית של השופט, אלא מראית פני הצדק בעיני הציבור המיודע. גם באוסטרליה ובקנדה עוגנה אותה תפיסה: חשש סביר למשוא פנים נבחן מנקודת מבט חיצונית, לא מוסדית.

המכנה המשותף לשיטות הללו ברור: דיני הפסלות אינם מנגנון המופעל רק ביוזמת בעלי הדין, אלא משמעת פנימית של המערכת השיפוטית עצמה, המשלבת זכות בקשה עם חובה עצמית של השופט להימנע מדיון כאשר אמון הציבור עלול להיפגע.

המקרה של הנשיא עמית עצמו: האירוניה שקשה להתעלם ממנה

החידוש האמיתי בפסק הדין איננו "עשרת הדיברות" – אלא הדיבר החסר. הנשיא עמית כתב קודקס של מגבלות. זהו מעבר שקט מדיני פסלות כמנגנון של אמון ציבורי, לדיני פסלות כמנגנון של הגנה מוסדית.

הדבר מתחדד על רקע קביעתו של נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אשר קולה, מסוף 2025. הנציב לא קבע כי הנשיא עמית היה מצוי בהכרח במצב פסלות במובנו הפורמלי, אך כן קבע שתלונה נגדו נמצאה מוצדקת במישור האתי-מערכתי – בשל היעדר גילוי נאות, בעת שדן בסוגיית נבחרת הדירקטורים שעה שאחיו היה קשור אליה.

דווקא משום כך, קשה להתעלם מן האירוניה: בזמן שפסק הדין מבקש לצמצם את שדה הפסלות, המציאות עצמה הוכיחה כי אמון הציבור נשען לעתים לא על שאלת ה"פסלות" הצרה והפורמלית, אלא על חובת הגילוי והזהירות הרחבה.

הדיבר שהיה ראוי להוסיף

אם יש דיבר אחד שהיה ראוי להוסיף, הוא זה: שופט אינו נמדד רק ביכולתו שלא להיות מוטה, אלא גם ביכולתו לדעת מתי ראוי שהציבור לא יתבקש להאמין בכך.

אי-פסילה עצמית של שופט, בהיעדר עילה מספקת לכך, עלולה להוביל לפגיעה בהגינותו של המשפט ובאמון הציבור. המהלך של הנשיא עמית יעיל. ספק אם הוא ראוי.

הכותב עו"ד ד"ר לירן אוחיון, ד"ר למשפטים, אוניברסיטת חיפה. מייצג בתיקים פליליים מגוונים ובדרגות חומרה שונות, החל משלב החקירה המשטרתית, דרך ליווי במהלך החקירה ובהליכי מעצר, ייצוג בהליכי שימוע טרם הגשת כתב אישום, וכלה בניהול התיק בבית המשפט בערכאה ראשונה וכן בערכאות הערעור.

המאמר באדיבות אתר din.co.il.

*לתשומת ליבך, המידע בעמוד זה אינו מהווה יעוץ מכל סוג או המלצה לנקיטת הליך או אי נקיטת הליך. כל המסתמך על המידע עושה זאת על אחריותו בלבד. נכונות המידע עלולה להשתנות מעת לעת.

לפנייה ישירה אל עו"ד לירן אוחיון - 055-4316004