גבר בשנות ה-40 לחייו משתף את הוריו בפגיעה מינית שחווה כ-30 שנה קודם לכן, בהיותו ילד בן 11, כאשר הפוגע הוא לא אחר מאשר אחד מחברי המשפחה, כיום גמלאי, אשר מקיים יחסי חברות עם האב כבר ארבעה עשורים.
לאחר שהאב שומע את דברי הבן, הוא מתעמת עם אותו חבר, ומכנה אותו פדופיל ואנס בכמה מקרים אל מול מספר אנשים המכירים את שני הגברים כבר עשרות שנים. חבר נוסף של האב מאשים אותו בביצוע מעשים מגונים בילד בקבוצת וואטסאפ, ואף שולח לו הודעה שבה הוא ממליץ לו לעזוב את העיר בשל מעשיו.
יש לכם שאלה בנושא לשון הרע והוצאת דיבה? לחץ/י כאן
האם האשמות כה חמורות באונס ובביצוע מעשים מגונים בילדים מהוות לשון הרע?
בעקבות התבטאויות אלו, הפנסיונר שהואשם בפדופיליה הגיש תביעת לשון הרע כנגד שני חבריו. הוא טען כי מדובר בהאשמות קיצוניות שהשפילו אותו בקרב חוג מכריו וחבריו לעבודה שבה עבד, הרסו את שמו הטוב ופגעו בו מאוד. זאת אף שהחברים ידעו כי אין ממש בהאשמות אלו.
הוא הוסיף כי לפני שנים רבות התמודד עם כתב אישום בגין מעשים מגונים בקטינים, אך זוכה מכל המעשים שיוחסו לו.
האם ניתן לטעון כי מדובר במעשים שבוצעו באמת ולכן לא מדובר בהוצאת דיבה?
התביעה התבררה לאחרונה בבית משפט השלום באילת. שני הנתבעים הסבירו את הרקע לדברים, והתבססו על הגנת "אמת דיברתי" - על פי החוק, אם מדובר בפרסום שמקורו באמת, לא מדובר בדברי לשון הרע.
ואולם, השופט הבהיר כי האשמות חמורות מסוג זה ללא בדל של ראיה מהוות לשון הרע והוצאת דיבה חמורה. בהקשר לטענתם שדיברו אמת, ציין השופט כי שני הנתבעים לא חקרו ולא עשו דבר כדי להבין מה בדיוק קרה לפני 30 שנה, והחליטו להאשים את התובע על סמך הבנות כלליות ותו לא.
על כן התביעה התקבלה. האב שטען כי התובע אנס את בנו יפצה אותו ב-50 אלף שקלים, וחברו ישלם לו פיצויים בסך של 25 אלף שקלים. שניהם יחד חויבו לשאת בהוצאות המשפט בסכום של 20 אלף שקלים.
בית המשפט הדגיש כי אינו מתייחס לשאלה האם יש ממש בטענותיו של הבן
בתחילת הדיון הבהיר השופט כי אין לבית המשפט הזה את המנדט לדון בסוגיה האם הדברים שסיפר הבן אכן אירעו או לא, ולכן הוא ידון אך ורק בשאלה האם ההאשמות שכוונו כלפי התובע מהוות לשון הרע או לא.
חוק איסור לשון הרע נועד להגן על שמו הטוב של אדם מפני פרסומים שנועדו לבזותו ולהשפילו. לאור מהות החוק, ציין השופט, אין ספק כי הגדרת אדם כפדופיל ואנס ילדים ללא הצגת ראיות לכך מהווה לשון הרע.
כדי לזכות בהגנת "אמת דיברתי" על פי החוק, נדרש הנתבע להוכיח כי אכן מדובר באמת, וכן כי היה עניין ציבורי בדברים שפרסם. ככל שמדובר בפרסום חמור יותר, כך צריך להציג ראיות רבות יותר לצורך הוכחה שמדובר באמת.
השופט מתח ביקורת על התנהלותם של שני הנתבעים
במקרה זה, הבהיר השופט, שני הנתבעים היו השופטים והתליינים של התובע, מבלי לחקור או לנסות להציג ראיות ולוודא את מהות טענותיו של הבן. מלבד טענתם שמדובר באמת, הם לא הציגו אפילו בדל של ראיה, כאשר אף האב הודה כי לא שמע את פרטי הדברים ואילו חברו הודה שאפילו לא ניסה לשוחח עם הבן אודות אותם אירועים.
הבן עצמו העיד בבית המשפט, אולם השופט קבע כי העדות לא שפכה אור על עצם השאלה הרלוונטית לפסק דין זה, והיא - מה בדיוק הוא סיפר לאביו. על כן ביטל השופט את טענת שני הנתבעים כי דיברו אמת, ואף הוסיף כי לא היה בדבריהם כל עניין ציבורי מאחר שלא מדובר באדם ציבורי, והוא אינו מסכן את הציבור מכיוון שלא הורשע מעולם בביצוע עבירות מין כפי שייחסו לו.
לפני שקבע את הפיצוי הראוי, הדגיש השופט את התנהלותם החמורה של שני הנתבעים אשר התכוונו לפגוע בתובע מבלי לבדוק את עצמם, ולא הראו כל רצון להתנצל. בסופו של דבר חייב השופט את האב לשלם לתובע פיצויים בסכום של 50 אלף שקלים, ואילו חברו חויב בתשלום 25 אלף שקלים. השופט הטיל על שניהם לשאת בהוצאות המשפט של התובע בסכום של 20 אלף שקלים.
ת"א 23494-07-16
הכתבה באדיבות אתר עורכי הדין LawGuide.
*לתשומת ליבך, המידע בעמוד זה אינו מהווה יעוץ מכל סוג או המלצה לנקיטת הליך או אי נקיטת הליך. כל המסתמך על המידע עושה זאת על אחריותו בלבד. נכונות המידע עלולה להשתנות מעת לעת.