חגי וליאורה נוהגים לפקוד את בית המשפט המחוזי בתל אביב לעיתים תכופות. הם יושבים שקטים, טרוטי עיניים, צופים בערנות במשפט המתרחש לפניהם.
בערב אחד בחודש אוקטובר גורלם של חגי וליאורה נכרכו יחד מכורח נסיבות נוראיות. מיטל אהרונסון, בתה של ליאורה, נפגעה מג'יפ שחלף במהירות ברחוב אבן גבירול. בתוך הרכב ישב שי סימון, בנו של חגי.
מאז אותו חודש אוקטובר מתנהל משפטו של שי סימון. יחד עם שלום ימיני, שגם הוא ישב בג'יפ, עומדים השניים למשפט באשמת הריגתה והפקרתה של מיטל. הגרסאות לגבי מי שישב מאחורי ההגה סותרות: פרקליטו של ימיני טוען כי סימון הוא זה שנהג. עורך דינו של סימון והתביעה טוענים שימיני הוא זה שכבש את כסא הנהג באותו ערב טראגי.
יוצאים להפסקות סיגריה
המשפט המתנהל נגד השניים הפך להצגה הכי טובה בעירו של השופט צבי גורפינקל. ההשתלחויות בין עורך דינו של ימיני, מוטי כץ, לעורך הדין מטעם הפרקליטות, חיים ויסמונסקי, בהחלט חורגות מכללי הטקס, והדיון לעיתים מזכיר קומדיה משפטית יותר מאשר משפט צדק העוסק במוות מיותר של צעירה בת 27.
הדיון לעיתים מספק מראה סוריאליסטי. סימון וימיני, שניהם שוחררו למעצר בית. בהפסקות שבין הדיונים יוצאים השניים להפסקות סיגריה וקפה, מתאווררים לכמה דקות מחרב הדין תחתיה הם נמצאים. רק ליאורה לא יוצאת. היא מתקשה לראות את השניים מהלכים חופשי, את ימיני מעשן במסדרון, צוחק עם חבריו שבאו לתמוך בו. היא לא יוצאת להתאוורר. מבחינתה, היא שם עד הרגע האחרון.
חגי גם הוא לא רגוע. הוא יושב מתוח, מבטו ממוקד. הלצותיהם של עורכי הדין לא מעלות בו ולו בדל של חיוך. כמו חייה של ליאורה - גם חייו השתנו ללא היכר, פתאום, בערב אחד.
ליאורה
ערב ליל הסדר של משפחת אהרונסון בנתניה היה מושקע ומטופח. מארגנת הערב, אחותה של ליאורה, דקדקה עד הפרט האחרון על מנת שהחג הכל-כך משפחתי הזה, יוכל לעבור, לפחות עד כמה שאפשר, על מי מנוחות.
"בהתחלה ניסינו בבדיחות הדעת להריץ את קריאת ההגדה, אבל זה היה בלתי אפשרי", סיפרה בכאב ליאורה. "בקושי הגענו אל האוכל, וכל אחד התפזר. בן אחד לחדר הטלוויזיה, האחר לאחד מחדרי השינה - שם נרדם. לפני מותה של מיטל, בכל חג היינו קונים מתנות אחד לשני. גם השנה חיפשתי מתנה בשבילה, אבל כשהבנתי שהיא לא תוכל לקבל אותה, פשוט לא קניתי מתנות לחג, לאף אחד".
"השבוע האחרון היה בלתי נסבל לחלוטין", מוסיפה ליאורה וקולה נשבר. "מאז שהבת שלי נהרגה אנחנו כל כך שפלי רוח, כל כך לא חיים".
הפגיעה הקטלנית שקיפחה את חייה של מיטל המשיכה לגבות קורבנות בדמות המסגרת המשפחתית של האהרונסונים. נדמה שהקלישאות החבוטות ביותר על אבל ושכול עושות עוול להתמודדות שעוברת המשפחה. בינתיים, אומרת ליאורה, מנסים לאסוף את השברים.
"היינו משפחה מלוכדת, בפרט ארבעת האחים שהיו כמו נשמה אחת. מהרגע שמיטל נהרגה זה היה כאילו מישהו זרק רימון באמצע וניפץ אותנו לחתיכות נפרדות", היא מוסיפה. "בתוך הבית זה הכי קשה - הריח שלה נמצא בכל מקום. פשוט אי אפשר לבטל את הנוכחות שלה בבית. אי אפשר להתעלם מהחוסר".
בית המשפט מספק לחובבי הדרמות הרבה רגעים מסקרנים. מלי יזדי, חברתה של מיטל שנפגעה גם היא בתאונה, הגיעה לאחד מהדיונים ופרצה בבכי אל מול סימון וימיני. גם בני משפחת אהרונסון מקפידים להראות את פניה של מיטל באולם. ליאורה תמיד שם, לעיתים מלווה בחברה או בבני המשפחה, ויחד הם מחזיקים את תמונותיה של מיטל. יפה, לבושה לקראת בילוי ופניה מאופרות בחגיגיות.
בית המשפט, כמובן, מספק את המפגש הבלתי נמנע בין משפחתו של סימון למשפחתה של אהרונסון. רבות הפעמים שעקב העומס באולם מי שיושב במושב הסמוך לליאורה הוא חגי סימון.
חגי
ערב ליל הסדר של משפחת סימון נערך בביתם שברמת גן. ברירה בנושא לא ממש הייתה להם, עקב מעצר הבית של הבן. המצב העגום אליו נקלעה המשפחה, מספר חגי סימון, גרם לחג להיות אפילו יותר שמח, מאחר והבן שישב זמן רב במעצר - שב לביתו. "ליל הסדר היה שמח מפני ששי היה בבית לאחר שנעדר חמישה חודשים", אמר. "פתאום כל המשפחה ביחד, וזה היה חסר".
מאז התאונה השתנו חייו של חגי ללא היכר, והאיש שפרנס את משפחתו בכבוד צופה היום בחסכונותיו נשאבים לטובת עורך דין הצמרת ששכר למען בנו. בינתיים, הוא מספר, עושה המשפחה את כל מה שאפשר כדי לגייס כספים מכל מקום אפשרי.
"אשתי התפטרה מעבודתה כגננת כדי שנקבל את פיצויי הפיטורים באופן מיידי ונוכל לשלם לעורך הדין", אומר חגי. "כל כסף שהיה לי - מסרתי. כל הכסף ששמתי בצד כדי להחליף אוטו - כל זה הלך. עכשיו אנחנו גם מנסים למכור את הבית, הבית בו אנחנו גרים כבר 25 שנה. לפני שנה עשיתי שיפוץ שחבל על הזמן, בית של שתי קומות, שישה חדרים, עם גג. עכשיו אני חייב למכור אותו ולעבור למקום יותר קטן.
החיים שלי לא פשוטים. זה שיבש לי את כל החיים מכל הכיוונים. זה המצב הכי מגעיל שהיה לי בחיים".
חגי סימון עובד כנהג מונית. הביקורים התכופים בבית המשפט גוזלים את ימיו ולכן הוא נאלץ לעבוד משמרות לילה. ישנם לילות שהוא לא ישן, הולך בבוקר לבית המשפט, משם ממשיך למשמרת נוספת על המונית עד הבוקר שלמחרת. השעות שחגי מבלה מאחורי ההגה מאפשרות לו לחשוב, להתרכז ולנתח. בינתיים, כך הוא מעיד, הוא פשוט כועס.
"אני כועס על שי בתוך לבי", הוא אומר. "מבפנים, לא מבחוץ. מרגיז אותי שהוא הלך עם האנשים האלה, החברים האלה. נתתי לו מונית, אמרתי לו: קח, תעבוד, אבל במקום זה הוא הסתובב עם האנשים האלה - ותראה מה קרה. היום הוא כבר מודה שהחברים שלו לא שווים כלום. היום הוא מבין".
"לא כועסת" - "אני מבין"
שני האנשים האלה, ליאורה וחגי, לעולם לא נפגשו בעבר. בית המשפט היה המקום הראשון בו נפגשו, ומאז הם מתראים שם הרבה. הם לא מדברים ביניהם, אבל חגי מרגיש שהוא מבין אותה, חש הזדהות.
"אני מרגיש קרבה אליה, משום מה", הוא אומר. "אני מרגיש קרבה גדולה אליה ומבין את המצוקה שלה, את האסון שקרה לה. אני לא יודע איך להגדיר את זה, אבל מאוד כואב לי על האישה הזו. אני רואה שהיא שמה את התמונה של הבת שלה, רואה שהיא רוצה לצרוח אבל לא יכולה. אני מבין איך מבפנים היא בוערת. היא אישה אינטליגנטית, ואם הייתי מחפש אנשים שיהיו בקרבתי, אחת כזאת הייתי מחפש.
ספק אם מילותיו החמות של חגי סימון יצליחו לחדור את השריון הקר שנכפה על ליאורה לעטות על עצמה. באחד מהדיונים שהתקיימו החודש ניגשה אליה רינת סימון, אשתו של שי. היא לחשה על אזנה מספר מילים וביקשה לחבק אותה. החיבוק הצטלם יפה וכיכב במהדורות החדשות, אך בתום הדיון התוודתה אהרונסון שלא נהנתה ממפגן החיבה. "זאת הייתה מניפולציה כדי להראות שאני בצד מסוים", אמרה. "אני לא בצד של אף אחד והחיבוק הזה היה לי מאוד לא נוח".
ליאורה טוענת שהיא לא כועסת על המשפחה, אבל הזדהות זה לא משהו שאפשר לצפות ממישהי במצבה. "הם משפחה נורמטיבית שצריכה להתמודד עם מכה שנפלה עליהם", אמרה ליאורה, "אבל לא אני העמדתי אותם בסיטואציה הזו. אני נמצאת בסיטואציה שלי בגלל הילד שלהם, ולא להיפך. עם כל הרצון לאמפתיה מצידי - זה נורא קשה. בכל פעם שאני רואה את הילדים שלי, הכעס עולה, הכאב גובר והוא לא משאיר לי שום מקום לרחמים".
אמא-אבא
ככל הנראה, השניים ימשיכו לעקוב אחרי המשפט מקרוב. חגי יושב ליד בנו, מלטף אותו במילים חמות. ליאורה עם תמונת בתה, שנותרה כזיכרון נטול גוף שאי אפשר לחבק. שניהם מצהירים שיהיו שם עד הסוף, עד המילה האחרונה שתהדהד בבית המשפט. כאשר יסיים השופט לקרוא את ההחלטות ויקום מכיסאו לעבר לשכתו שנמצאת בחדר הסמוך, יישארו השניים לבד. כל אחד עם מנתו שלו, צלקתו שלו.
"אני רוצה שכשאעלה לקבר של הבת שלי, לכשתימלא שנה למותה, אדע שאת הדבר האחרון שנותר לי לעשות בשבילה - עשיתי בכבוד", אומרת ליאורה. "אם אני לא אלחם את המלחמה, אני אאכזב אותה. הבטחתי לה שאני תמיד אהיה מאחוריה. להיות שם במשפט זה הדבר האחרון שנותר לי לעשות בשבילה".