אזריה ומשפחתו, היום | צילום: חדשות 2

בית הדין הצבאי בקריה דחה היום (ראשון) את ערעורי ההגנה והתביעה במשפט אלאור אזריה והותיר את הרשעתו של החייל היורה על כנה וכן את העונש שנגזר עליו - 18 חודשי מאסר. בערעור נימקו השופטים את החלטתם כשציינו כי לאזריה הייתה כוונה להרוג את המחבל ושחיילים מחויבים לפעול על פי ערכי רוח צה"ל. "במעשיו ביצע המערער ירי שלא לצורך, תוך הפרה בוטה של ההוראות ללא הצדקה או הרשאה", אמרו השופטים, שקבעו כי אזריה יתחיל לרצות את עונשו בעוד עשרה ימים.

לקריאת פסק הדין המלא

את ההחלטה להותיר את ההרשעה על כנה, נימק בית המשפט כשציין כי לאזריה הייתה כוונה להרוג את המחבל, וכי חיילים מחויבים לפעול לפי מסמך רוח צה"ל. "מסורת צה"ל ומורשת הלחימה שלו, מסורת העם היהודי לדורותיו, מסורת המדינה - מבוססים על ערך האדם וכבודו. זה עמוד השדרה שמבחין את צה"ל מאויביו. פעילות צה"ל באיו"ש שוחקת ולעתים מתסכלת, זה כר פורה לשיחרור הרסן והפעלת כוח ושררה שלא כדין. אין להשלים עם זאת".

לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו

"במעשיו ביצע המערער ירי שלא לצורך, תוך הפרה בוטה של ההוראות ללא הצדקה או הרשאה", הוסיפו השופטים. "המערער לא לקח אחריות על המעשה, ענייניו אפוא בעבירה חמורה שיש בצידה מקום לעונש חמור. העונש משקף את ערכי הלחימה של צה"ל - גם אם אינם אהודים בקרב חלק מהציבור".

אזריה בליווי אמו אושרה
אזריה בליווי אמו אושרה | צילום: חדשות 2

"לא פעל מתחושת פחד או סכנה"

בהחלטה נטען כי המחבל לא היווה איום לאחר שנוטרל: "הסרטונים מראים כי לא ניתן להבחין במתג הפעלה. ניתן להבחין כי המחבל שרוע ועיניו עצומות. רבים מהנוכחים ואף כלי רכב התקרבו אליו. המערער לא ידע להצביע מתי התגבשה אצלו ההבנה שמדובר בסכנה מיידית ולא חשש להפנות את גבו למחבל עת הלך להוריד את קסדתו. דרך התנהלותו אינה מלמדת על סכנה מיידית - הוא לא פעל מתחושת פחד או סכנה".

כמו כן דחו השופטים את ערעור התביעה להחמיר בעונשו של אזריה, ואמרו כי המערער מצדיק התייחסות יוצאת דופן. "המערער שירת שירות תובעני ואף הוכתר חייל מצטיין. בית הדין התחשב בנסיבות המשפחתיות של המערער, במשבר הקשה של המשפחה, בפגיעה בבריאות הוריו, באיומים שספגו הוריו. אין הוא זכאי להקלה של זה הנוטל אחריות על מעשיו. הכלל הוא שלא תתערב ערכאת הערעור אלא במקרים חריגים".

שפטל.
סנגורו של אזריה עו"ד יורם שפטל | צילום: חדשות 2

"לא מצאנו כאמור להתערב בקביעות בית הדין, לפיהן הירי במחבל נעשה ממניע נקמני. לא הוכח כי מראה המחבל היה מחשיד באופן כזה שניתן היה לחשוש מסכין או מטען", כתבו השופטים. הטענה כי אזריה חש סכנה ממטען כשירה במחבל נדחתה על ידי השופטים: "העובדה שהמערער המתין 30 שניות מרגע הצעקה עד הירי שומטת את הקרקע מטענתו. בשום שלב לא נראה המערער כמי שנקלע למצב לחץ או סערת רגשות - המערער מסר את הקסדה, שיפר את הזווית של הנשק, המתין מספר שניות וירה בראש המחבל. תנועה מחשידה אינה עולה על הדרישה לסכנת חיים מיידית".

שפטל מציג תקרית משנת 2002
שפטל מציג תקרית משנת 2002 | צילום: תומר אלפבאום

הנזיפה לנבחרי הציבור: "לסייג את ההתבטאויות"

השופטים קבעו כי "המערער פעל בניגוד גמור לגבי הוראות הפתיחה באש, חרף תדרוכים רבים, וחרף עדותו שהוא יודע שאסור לבצע ירי לעבר מחבל שאינו מהווה סכנה". עורך הדין שפטל טען לאכיפה בררנית נגד אזריה והציג שלושה מקרים דומים לטענתו בהם ההכרעה הייתה שונה, והשופטים קבעו כי "סברנו כי לא עלה בידי המערער להראות שמקרים אלה רלוונטיים, המקרים שהוצגו אינם רלוונטיים כאן - איננו מקבלים את טענת המערער בנושא אכיפה בררנית".

עוד דחו השופטים את הטענה לכך שעמדת הרמטכ"ל ושר הביטחון השפיעו על החקירה והמשפט: "אין לפנינו רוח מפקד עליון שהקרינה על ההליך הפלילי - שהרי גורמי התביעה נהנים מאי תלות מוחלטת ונשענים רק על ראיות קבילות". בנוגע לטענה לפגיעה במשפט באמצעות הסיקור התקשורתי, קבעו השופטים: "כל עוד אין הסיקור חוצה את מגבלות החוק, הכיסוי התקשורתי רצוי ונדרש - אלא שבפרשה זו פשתה תופעה שבה נבחרי ציבור ובעלי תפקידים וסנגורים כולם התבטאו תוך כדי, חרצו את דינו, והיו שפעלו באופן אקטיבי לנקוט עמדה ביחס לאחריותו הפלילית".

התובע הצבאי נדב וייסמן (ארכיון)
התובע נדב וייסמן | צילום: תומר אלפבאום

דעת המיעוט עם זאת, הייתה חריפה בהרבה מדעת הרוב. "התביעה הצבאית התחשבה כשלא הגישה כתב אישום על רצח", כתב השופט. "הייתה כאן הריגה ברמה הגבוהה של היסוד הנפשי".

על גרסתו של אזריה נאמר: "טענה בעלמא אינה יכולה לגבור על תיעוד מצולם או על עדות של עדים שמאשרים את שנראה בתיעוד. התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם מי שחושש לחייו". השופטים קבעו גם כי לבושו של המחבל - מעיל שחור - לא הייתה חריגה בהתחשב במזג האוויר. "קביעת התביעה כי אין למערער עומדת ההגנה העצמית מתקבלת. לא התקיימו תנאי הסבירות ותנאי הנחיצות להגנה עצמית. לא מצאנו כי העמדתו לדין היא חריגה מהמדיניות החריגה - משנאספו נגדו ראיות המעלות סיכוי סביר להרשעה".