"זו בסך הכול דקירה": נערה בת 16 מירושלים נדקרה – ונפלה בין הכיסאות

טדלה ביאדגה, בת 23 מירושלים, הייתה בת 16 בלבד כשנדקרה שלוש פעמים. זה היה בשעת לילה במרכז העיר - מול עשרות אנשים. למרות שאיבדה דם, התעלפה, וכמעט נחתכה בצוואר, המערכת לא הצליחה לזהות את הדוקר, לא אספה חומרי אבטחה, ולא הפנתה אותה לגורמי רווחה או טיפול נפשי. שבע שנים אחרי, היא מתארת בשיחה עם N12 איך עדיין חיה עם צלקת פיזית ונפשית - שנותרה ללא מענה.

"ראיתי אנשים רצים ולא הבנתי למה - ואז הוא הגיח מולי"

האירוע התרחש ב-28 בספטמבר 2018. "הייתי בת שש עשרה, תלמידה בכיתה י'", היא מספרת. "הלכנו ליום הולדת והנהג של ההסעה אמר שיוריד אותנו קרוב למרכז העיר". מהתחנה ירדה יחד עם בת דודה שלה ושתי חברות והתקדמה לעבר "כיכר החתולות" שבמרכז העיר לעלות על מונית. "ירושלים מאוד מאובטחת - במירכאות אני אומרת את זה - יש מצלמות בכל אזור, ויש גם תמיד שוטרים. באותו יום לא היו שוטרים, זה כבר היה מוזר".

בזמן שחיכו למוניות - התוקף התקרב לעברם. "פתאום שמעתי שנשבר בקבוק זכוכית וגבר ערבי התקדם אלינו. עמדתי עם הגב וראיתי אנשים רצים למעלה ולא הבנתי למה. כשהסתובבתי הוא כבר היה מולי", שחזרה את רגעי האימה. לאחר מכן, בת דודה שלה סיפרה לה שהיא קפאה במקום. "הוא דקר אותי פעמיים ובפעם השלישית הוא כיוון לצוואר. הרמתי את היד, אז הוא דקר אותי ביד. התחלתי לרוץ וקלטתי שהיד פתוחה והעצם בחוץ".

לאחר מכן הדוקר נמלט לכיוון החניון. "הכי הגיוני שיש שם מצלמות", היא אומרת. "כשמגיעים שוטרים, שאלוהים יודע איפה הם היו, הם היו אמורים ללכת לחפש אותו - אבל הם לא חיפשו". לדבריה, רק לאחר כ-30 דקות הגיע אמבולנס. ניידת, היא לא ראתה כלל. "הם היו אמורים להגיע ראשונים, הרי יש תחנה קרובה במרכז העיר".

היחס המזלזל בבית החולים: "זה רק דקירה, שימו אותה בצד"

ביאדגה סיפרה כי גם בבית החולים קיבלה יחס מזלזל. "הייתה שם מישהי שאמרה: 'טוב, זו רק דקירה, שימו אותה בצד'", שיחזרה. רק אחרי ויכוח בין אנשי הצוות הסכימו להכניס אותה לחדר טראומה.

הצעירה תיארה כיצד בבוקר הגיע חוקר בשם משה: "הוא רשם הכול ואמר לי שכשאבוא לתחנה, לבקש אותו". לפי עדותה, כשהגיעה לתחנת המשטרה כמה ימים לאחר מכן, איש לא הכיר חוקר שענה לשם משה. "ישבתי שם שעות. אחד אמר לי, 'תקשיבי, אין פה מישהו בשם משה, אין לי איך לעזור לך?'". ביאדגה סיפרה שהביאו לה קלסר עם תמונות ממאגר חשודים פוטנציאליים, אך מאחר ולא זכרה את פרצופו, אלא רק את מה שלבש, היא לא זיהתה אף אחד: "נתנו לי הרגשה שאם אני לא מזהה אותו, אין להם מה לעשות".

היא ניסתה לפנות לשוטרת שהייתה באותה עת בתחנה: "נכנסתי אליה. עוד לפני ששמעה מה היה, והיא אמרה לי, 'זו בסך הכול דקירה, אין לי זמן להתעסק בזה' ונפנפה אותי". בעקבות היחס המזלזל, ביאדגה פרצה בבכי ויצאה מהתחנה. "אחותי אמרה לי, 'כל דבר שתעשי יבוא לרעתך. בואי נלך'".

המשטרה לא בדקה, הקורבן נאלצה ללכת לבדוק בעצמה

לפי ביאדגה, השוטרים לא הלכו לאסוף ממצאים באזור - אז היא החליטה ללכת לבדוק בעצמה. "הלכתי שנה אחרי האירוע לבר שהיה מול המקום וסיפרתי לבעלים מה קרה. הוא היה בשוק, הוא לא הבין איך ילדה בת שש עשרה נדקרה פה ואף אחד לא יודע. אמר שאף שוטר לא הגיע לבקש סרטונים וכשביקשתי את הסרטונים בעצמי הוא אמר שהוא לא יכול לתת לנו את התיעודים בלי צו".

היא ביררה גם בחניון הסמוך. "שום דבר. אף אחד לא התעניין. אני התקשרתי שוב ושוב למשטרה לברר מה עם התיק שלי, כל פעם אותו דבר: 'אנחנו נבדוק ונתקשר'. אף פעם לא חזרו אליי. זה כבר הפך להיות מגוחך. כאילו, מה אני אמורה לעשות? אני ילדה בת 16 בזמנו, דוקרים אותי, המשטרה לא מגיעה, לא חוקרת, לא מצלמות, לא כלום. אני בבית חולים, לבד, לא מבינה כלום. המשפחה שלי לא מבינה מה לעשות, ההורים שלי עולים חדשים, הם לא מבינים טוב את השפה. אני לא מצליחה להבין איך דבר כזה קורה במדינת ישראל".

ביאדגה: "אמרו לי שימי חולצה ארוכה על הצלקת - זה יעבור לך"

אחרי שהמשטרה לא התקדמה, ניסתה לפנות למסגרות סיוע שונות. "כל מקום אמר לי, שימי חולצה ארוכה על הצלקת, תעשי קעקוע, יעבור לך. אם המשטרה לא משתפת פעולה אין לנו מה לעשות”. גם פנייה לעורכי דין לא עזרה. "אמרו לי, את קטנה, אין מה לעשות עם זה".

לטענתה, גם במערכת הבריאות לא קיבלה מענה ראוי. "סיפרתי לרופאת המשפחה שאני חווה סיוטים. היא לא הפנתה אותי לפסיכולוג או לפסיכיאטר. בעיניים שלהם כל עוד אין לי מחשבות אובדניות – הם מבחינתם מעכבים את זה. רק היום, שבע שנים אחרי, אני מתחילה לקבל מענה, ועדיין לא קבעו לי תור לפסיכולוג".

"כל פעם שאני חושבת על זה, זה מדליק אותי מחדש", שיתפה. "אני רועדת, זה פשוט מרגיז. זה לא מכה קטנה, יש לי צלקת ענקית והפציעה זה כלום לעומת מה שזה עשה לי נפשית. אני חיה עם התקפי חרדה וסיוטים כבר שנים. אני לא יכולה לצאת בלילה לבד. אני לא יכולה לראות אנשים רצים מאחורי. אני לא יכולה לשמוע שפות שאני לא מכירה. אני חווה את זה יום-יום".

ביאדגה, שהייתה בזמנו תלמידת כיתה י' נשרה מהלימודים שלושה חודשים לאחר המקרה. "הלכתי לביה"ס כמה ימים אחרי שזה קרה. בדרך פתאום דמיינתי את הדוקר מאחורי, לא יכולתי לצאת יותר מהבית. היום אני בת 23. כל הסביבה שלי במקום אחר ואני עדיין תקועה. אפילו לצבא לא גייסו אותי כי לא רצו לקחת עלי אחריות אחרי מה שהיה". אחרי שנתקעה בחומה כשפנתה לכל הגורמים שהיו אמורים לטפל בה, פנתה ביאדגה ל-N12: "אני כבר רוצה לעשות עם עצמי משהו. אם בצבא לא הצלחתי, ואם בלימודים לא הצלחתי – אז בחיים האמיתיים אני כן רוצה להצליח, אבל עם הסיוטים אני לא מצליחה להחזיק עבודה".

תגובות

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "ראשית נדגיש כי בניגוד לנטען בפנייתכם תיק החקירה לא נסגר מ'חוסר עניין לציבור'. לגופו של עניין, עם קבלת הדיווח אודות מקרה האלימות שהתרחש בשנת 2018, שוטרים הגיעו מיד למקום והחלו בניסיונות להתחקות אחר זהות החשוד, כולל גביית עדויות ראשוניות ואיסוף ממצאים בזירה. במסגרת החקירה, בוצעו מגוון פעולות חקירה בכלל האמצעים, לרבות מסדר תמונות בהתאם לעדותה של הקורבן. משלא היה ניתן להגיע לזהות החשוד, תיק החקירה נסגר".

ממחלקת הרווחה של עיריית י-ם נמסר: "אירוע הדקירה לא היה מוכר ברשומות אגף הרווחה בזמן אמת ולא התקבל דיווח שהצריך פתיחת טיפול ייעודי בנושא. האירוע הוזכר רק בשלב מאוחר הרבה יותר, במסגרת שיחות עם גורמי חינוך. לאורך השנים המשפחה קיבלה ליווי ושירותים מאגף הרווחה בהתאם לנושאים שהיו מוכרים לעירייה בעיקר סביב צרכים כלכליים וחינוכיים – ובשיתוף פעולה עם מסגרות החינוך והטיפול. כמו כן, נעשו גם ניסיונות ליצירת קשר טיפולי עם הנערה, אך היה שיתוף פעולה חלקי ביותר מצידה. אגף הרווחה רואה חשיבות רבה במתן מענה לכל פונה, וטדלה מוזמנת לפנות בכל עת כדי לבחון יחד את הסיוע המתאים עבורה כעת".