תעלומה בת 50: הסודות והמסתורין בסיפורו של הקשיש שהודה ברצח בנו בשנת 1974

סיפור פשע כמעט הוליוודי הסעיר השבוע את המדינה. הרוצח הקשיש מאילת. מה גרם לאדם בן 88 להודות שהטביע למוות את בנו לפני כ-50 שנים - עבירה שאין עליה התיישנות? האם זה המצפון שהעיק עליו לקראת מותו? או שאולי מדובר בסיפור אחר לגמרי?

סער גולדשטיין נפטר בהיותו בן 5 בשנת 1974 באי האלמוגים באילת, על כך אין חולק. עד לפני שבוע הייתה גרסה אחת לאירוע: סער, ילד חולה עם שיתוק מוחין, טבע בים. בשבוע שעבר, אחרי 51 שנים, סיפק אביו של סער גרסה אחרת. גולדשטיין התקשר למשטרה וביקש להודות שרצח את בנו.

באמצע השבוע כבר שינה גולדשטיין את גרסתו וטען כי לא רצח את בנו וכי מדובר היה בהודאת שווא. אבל אשר תמיד היה שנוי במחלוקת – עוד מאז שנות ה-70 באילת.

אבנר כרם, חברו, סיפר: "הוא היה טרקטוריסט במקצוע, ואיש נורמטיבי. עבד קשה, גם השכנים הכירו אותו כאדם טוב". בצלאל רובין, כתב פלילים לשעבר, אמר: "איש נעים בסך הכול, היה מדבר איתך באדיבות. אבל כשהיה מתעצבן הוא היה מכה".

מתי אתה שומע את השם אשר גולדשטיין פעם ראשונה?

רובין: "כשהוא היה באיזה תקרית, הרים מפתח צינורות ויצא להכות את השכן שלו. אני לא יודע אם זה הגיע למשטרה אז, אבל מאחר ואז הייתה אילת קטנה, זה עבר מפה לאוזן".

לא מדובר היה רק בתקריות מול שכנים. לעיתון החלו להגיע שמועות על מערכת יחסים קשה בין אשר לבין לבנה אשתו. רובין מספר: "השכנים דיברו על זה שהיו שומעים ריבים ביניהם, ומכות, הוא היה מכה אותה, והיא החזירה לו".

יש מי שתולה את הצד האלים שפתאום התפרץ אצל אשר בילדותו בשואה, כשעבר בגיל 3 בין מחנות לבדו. אבל גם השכנים לא מצליחים להבין מה קורה בבית משפחת גולדשטיין. פ', שכנה של אשר, תיארה: "הוא היה אדם קשה, צעקן. הוא התעלל באשתו, התעלל בבנו. זה היה בית נורא. נורא" ג', גם היא שכנה, הוסיפה: "הוא היה, אני זוכרת, הולך תמיד עם שריטות על החזה. הוא היה פגוע ממנה מאוד. ואנחנו היינו שומעים כל ערב את האלימות, ההורים שלי היו מזמינים משטרה".

השנה היא 1974. אשר, לבנה והילדים יורדים אל אי האלמוגים לפיקניק משפחתי. בשלב מסוים, כך ייכתב בעיתון, הלכו ההורים לקנות גלידה והשאירו את סער ללא השגחה. כשחזרו, ראה אשר את בנו צף על המים.

רובין, הכתב לשעבר, אמר: "לדעתי המשטרה חקרה, קיבלה את הנימוקים של אבא, גולדשטיין, שאמר שהוא טבע בים". אבל כרגיל, אצל הזוג גולדשטיין, האמת לא ברורה. פ' השכנה אמרה: "לאף אחד לא היה ספק שהיה שם דבר פלילי. באילת אנחנו ידענו".

ואז הגיע ליל 10 בספטמבר 1976. הוא התחיל כמו עוד לילה של צעקות בבית משפחת גולדשטיין, אבל לפתע שמעו השכנים משהו אחר. אשר לא רק רוצח את לבנה; יחד עם שני שותפים הם מכניסים את הגופה שלה למכונית ונוסעים לכביש הערבה, שם הם מתכננים לביים תאונה.

רובין: "המשטרה גילתה מיד שזו הייתה תאונה מבוימת, ובבדיקה שלאחר המוות גילו שהיא נהרגה במכות קשות בראשה עם מכשיר קהה".

אשר הואשם והורשע ברצח לבנה גולדשטיין ונשלח לכלא ל-16 שנים. בזכות התנהגות טובה הוא משתחרר אחרי 11 שנים וחוזר אל העיר. עושה רושם שהוא מנסה לפתוח דף חדש. ל', שכנתו של אשר, סיפרה כי כשהשתחרר מהכלא הוא עבר לקיבוץ יטבתה ועבד שם בנגרות.

אבנר כרם אמר: "הוא היה איש טוב. איש מאוד-מאוד חברותי, רצה לדבר, רצה לתרום. אצלי במועדון הוא כל הזמן ביקש להתנדב, אני אהיה הנהג שלך, אני אביא אותך, אני אקח אותך... הוא רצה להתקרב לאנשים, הוא חיפש אנשים, להיות בין אנשים".

ב-2020 לגולדשטיין הייתה בת זוג חדשה. למרות כל הניסיונות לחזור למוטב, שוב השכנים שומעים צעקות. פקד מאיה מאירי, קצינת חקירות במרחב אילת, תיארה: "התקבלה שיחת 100 בערב, בשעה תשע בערך, משכנה שמדווחת שהיא שומעת איומים קשים: 'אני ארצח אותך, רצחתי כבר אחרים', 'אני אהרוג אותך'".

הוא אומר "רצחתי אנשים", לא אישה.

"נכון"

אבל אז זה בטח לא מהדהד לך.

"לא"

גולדשטיין יצא מהאירוע הזה עם אזהרה, שישה חודשים על תנאי. את השנים הבאות נדמה שהעביר בשקט יחסי. אבנר, מנהל מועדון ניצולי השואה בעיר, הפך לחברו הקרוב. הוא סיפר: "המפונים שהגיעו מאשדוד היו במלון מג'יק פאלאס, הוא היה מתייצב כל יום בזמן בבוקר, מסביבו היו ערמות ילדים, היה מלמד אותם בחרוזים לעשות דמויות של חיות, מחזיקי מפתחות, והוא היה מקדיש לזה כמעט שנה, הוא ישב יום-יום והקדיש".

"ביום שני האחרון כשהוא היה אצלי במועדון היה לו גם טיפול, ואז הוא ישב איתי ואז הוא אמר לי, 'אבנר, אני לא יכול יותר. אני ערירי, אני לבד, אני... אתה רואה, אני לוקח את הקצת אוכל שיש פה, שיהיה לי בבית לארוחת בוקר, וקשה לי להיות לבד'. זה המילים האחרונות שאני שמעתי ממנו".

באותו יום התקשר אשר וביקש להודות על רצח בנו. בינתיים אשר גולדשטיין הספיק לחזור בו מהודאתו, אבל אנחנו מביאים כאן, בפעם הראשונה מתוך חומרי החקירה את הגרסה המפורטת של אשר עצמו - איך הטביע את בנו בן ה-5.

מתוך חומרי החקירה: "הוא אומר שאשתו גילתה שיש לה ילד עם שיתוק מוחין, שהיא הייתה מנסה לתת לו כל מיני דברים בשביל לפגוע בו, ואז הוא ראה שהילד רק סובל אצלה, סובל אצלה, סובל אצלה. יום אחד הוא בא לים, מצא את הילד על חוף הים, מיובש, והיא הלכה בכלל עם הילדים האחרים למקום אחר, והוא אומר שהוא הטביע את הילד. היה כואב לו כבר לראות כל השנים האלה איך היא מתעללת בילד".

על פי מידע שהגיע אלינו, הייתה זו שיחה עם אחד מבני המשפחה הקרובים, שלפי ההערכות גרמה לאשר גולדשטיין להתקשר למשטרה ולהודות ברצח.

סגן ניצב משה קליין, אגף חקירות מודיעין מרחב אילת, אמר: "בחקירתו הראשונה הוא מסר עדות מפורטת לגבי התרחשות הדברים, ומהבדיקות והחקירות שביצענו ראינו שיש גרעין של אמת בדברים".

באילת, לעומת זאת, כבר אימצו תאוריה אחרת.  בצלאל רובין אמר: "דבר ראשון שחשבתי שאולי הוא כל כך גלמוד, כל כך לא מטופל, שהוא רוצה לחזור לכלא כדי שיטפלו בו שם". על כך השיב סגן ניצב קליין: "אני לא סבור שלבוא ולהתוודות על רצח, המשמעות זה עכשיו לקבל פינה חמה ואוכל ומים. יכל לבחור בעבירה אחרת, פעוטה יותר, או לבצע עבירה אחרת".

לא ברור אם אחרי 51 שנים יש בכלל דרך לבדוק מה קרה באותו הבוקר בים. האם הטביע גולדשטיין את בנו כי ריחם עליו והצליח להטעות את השוטרים, כפי שניסה לעשות ברצח אשתו, או שכמו שטוענים השכנים - עדיפה לו החברה בכלא על הבדידות שבחייו? ייתכן שלעולם לא נדע את האמת.