"לא! אל תירו בו, אני מתחננת", זעקה אמל כשעמדה בפתח ביתה בג'דידה–מכר וראתה מקרוב איך שני צעירים יוצאים מרכבם, שולפים כלי נשק ומסתערים. הם פתחו באש לעבר בעלה, מאמון רבאח בן ה-59, רדפו אחריו וירו בו למוות לנגד עיניה. היא זינקה על גופתו בבכי תמרורים, ובטרם נקבע המוות, כבר הבינה – סכסוכי הדמים גבו גם את חייו של בן זוגה, שנה בלבד אחרי שבנה הצעיר נרצח.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הבן וויסאם היה רק בן 20 כאשר, על פי החשד, ויכוח על מעבר כלי רכב בכביש הסלים – ואלמונים רצחו אותו ביריות. לא מדובר במשפחה מוכרת למשטרה: מאמון רבאח ובנו וויסאם מעולם לא היו מעורבים באירועים פליליים וכל חטאם שנקלעו לסכסוך עם משפחת כיאל ואנשיה. המניע המסתמן לרצח של מאמון רבאח הוא נקמה על מותו של וויסאם כיאל, שנורה למוות יממה לפני כן בפארק ציבורי בנהרייה. לצידו נפצע מירי גם אחיו שבילה איתו באותו הערב, אבל ניצל מהחיסול. קרוביו של כיאל ביקשו להעניש בתגובה את האחראים למעשה וכך סימנו את רבאח, בן 48 אז, כיעד לחיסול. אלא שרק לאחר שהושלמה הנקמה התבהר כי אין לרבאח כל קשר לאירוע, ועל פי החשד חוליה מאורגנת אחרת ביצעה את המעשה בעקבות סכסוך אחר.
בדרך כזו או אחרת איבדה משפחת רבאח בשנה שתי נפשות על לא עוול בכפן. האסון הכפול הביא לידי כאוס ומהומות במועצה הקטנה הסמוכה לעכו: מהצתת רכבים ומבנים ועד הפגנות גדולות בתגבור משטרתי זעקו התושבים על מעגל האלימות שממשיך לפרק משפחות. חלפו ימים אחדים עד שהוחלט ביחידה המרכזית של מחוז החוף להפוך את החקירה לגלויה ולעצור את אחיו של וויסאם, שנפצע יממה לפני כן בירי בנהרייה, והחשד הוא שרצח בנקמה את מאמון רבאח בביתו. בית המשפט האריך את מעצרו מעת לעת ובמקביל נאספו ראיות רבות נגדו – ובהן תיעוד הרצח, שהגיע לידי N12, ובו לכאורה נצפה החשוד יוצא מרכב ויורה בו בשיתוף פעולה עם אדם אחר.
העימות וההתמוטטות: "למה רצחת אותו?"
במשטרה לא הסתפקו בסרטון, והביאו לעימות חקירתי בין החשוד לבין דודתו ובת זוגו של רבאח, שהטיחה בו האשמות בחדר החקירות. "אתה אכלת מהצלחת שלי, אני גידלתי אותך, למה עשית את זה? למה רצחת אותו? אני אמרתי לך, אני התחננתי שלא תעשה את זה", אמרה והתמוטטה מול החשוד – שלא השיב על דבריה והסתכל בעיניה בקור רוח.
נוסף על התיעוד, העדויות והעימות המדובר, ראיה חשובה נוספת נגדו נאספה: נראה כי אדם נוסף שהיה שותף לרצח פתח ראשון בירי מתוך הרכב לעבר רבאח ובטעות פגע בידו של החשוד המרכזי. דוח רפואי של בית החולים אימת את הפציעה ואף החשוד עצמו סיפר לאנשי שב"ס כי ידו חבושה בשל ירי שספג, אך הוא הסתייג במהרה וטען כי מדובר בפציעה ישנה.
דבריו לא שכנעו את החוקרים לנוכח העובדה כי יממה לפני כן שב מבית החולים לאחר שנפגע בירי בנהרייה, אך לא אותרו סימני פציעה בידו. אלא שבפרקליטות הטילו בכך ספק בטענה כי קיים סיכוי לא מבוטל שהחשוד, המוכר למשטרה, הספיק להיות מעורב באירוע ירי נוסף ללא קשר לרצח של רבאח. בניגוד מוחלט לעמדת צוות החקירה, טוענים בפרקליטות כי אף עלו סתירות שונות בין העדויות של אשתו ודודתו של המנוח. בסופו של דבר הוחלט כי הראיות לא מספקות כדי הרשעה ועל כן לא הוגש כתב אישום בפרשה – וכך נותר התיק פתוח. בפרקליטות טוענים כי "אין די בראיות" (התגובה המלאה – בהמשך הכתבה) ומשפחת רבאח האבלה נשארה ללא תשובות – ובתחושה קשה שהאיש שעומד מאחורי הרצח עדיין חופשי, ומתגורר במרחק מטרים ספורים מהם. אבל לא רק המשפחה כועסת.
ההחלטה שלא להאשים את החשוד הביאה לידי זעם גדול בקרב צוותי החקירה ובכירים במחוז החוף, שנחרצים בדעתם כי די בראיות אלו כדי להגיש כתב אישום ולהביא להרשעת החשוד המרכזי. בדיון האחרון שהתרחש בבית משפט השלום בחיפה, ובו נקבע לשחרר את החשוד בעקבות החלטת הפרקליטות שלא להתקדם בתיק, שוגרה אמירה חריגה מצד נציג המשטרה, רס"ב אלכס שצמן, שהשמיע ביקורת קשה לפני השופט. "צוות החקירה משוכנע כי ישנה תשתית ראיות מספקת לכתב אישום, אך לאכזבתנו הרבה אני מצטער ומתבייש להגיש בקשת שחרור לחשוד שבמקום לעמוד לדין על רצח – ישוחרר לביתו".
מאז שוחרר החשוד המרכזי משפחת רבאח מסתגרת בבית משותף. אמל, בת זוגו של מאמון רבאח, מספרת למגזין N12: "הרוצח לקח ממני את הילד ואת הבעל. אני גידלתי אותו (את מי שלטענתה רצח), הוא אכל לי מהידיים. הוא הגיע אליי הביתה ורצח אותו מול העיניים שלי. איך משחררים אותו? אני לא יודעת מה אני אעשה עכשיו. אני מפחדת. לאן אני אלך? אני סגורה בבית, אין לנו חיים. פנינו למשטרה, שיתפנו פעולה, עשינו הכול – אמרנו להם בדיוק מה שקרה, ובסוף הוא משוחרר ונמצא כאן לידינו. אנחנו מאוימים וחוששים, ראינו אותו עושה את זה, אנחנו לא מבינים איך הוא מסתובב חופשי".
עו"ד תומר נוה, מומחה למשפט פלילי, מסר ל-N12: "זה אירוע חמור מאוד. בתיק הספציפי הזה שתי עדות ראייה לרצח שזיהו את החשוד, הן ראו הכול ועדיין לא הוגש כאן כתב אישום. אנחנו יותר מ-22 שנה בתחום הזה, מכירים היטב את העולם הפלילי, עברנו הכול, ועדיין – מעולם לא נתקלנו בסיפור כזה, שדורש התערבות גם של בית המשפט העליון".
עו"ד ששון בר עוז, המייצג את החשוד המרכזי ברצח של מאמון רבאח, מסר: "הפרקליטות בחנה את הראיות בתיק זה באופן יסודי ומדוקדק ובסופו של יום קיבלה את ההחלטה הנכונה והראויה בנסיבות העניין. יתירה מזו, הפרקליטות היא הגוף המקצועי והמוסמך לקבל החלטות שכאלו לאחר שהראיות נבחנות במישור המשפטי".
תגובת הפרקליטות: "משטרת ישראל אמונה על חקירת חשדות לעברות פליליות ואילו תפקיד הפרקליטות הוא להעריך את הראיות שנאספות בחקירת המשטרה. במקרה זה חומר הראיות שאספה המשטרה נבחן על ידי דרגים בכירים בפרקליטות, והם הגיעו לידי מסקנה שאין די בראיות שנאספו בחקירה כדי להגיש כתב אישום. ככל שמשטרת ישראל תאסוף ראיות נוספות, הפרקליטות תבחן אותן ותקבל החלטה בהתאם".
"לא יכולתי להסתכל לשוטרים שלי בעיניים"
ת', בכיר במחוז החוף שמכיר מקרוב את התיק הזה, מתח ביקורת דרמטית על התנהלות הפרקליטות. "רוצחים פה הולכים הביתה", אמר בהקלטה שהגיעה לידי מגזין N12. "הרוצח הזה רצח את הבן של מי שנרצח עכשיו, והיו ראיות טובות גם אז, אבל לא הלכו על התיק. עכשיו אין 'ראיות טובות', יש ראיות מצוינות, ולא הלכו על התיק. ואני אומר לך, אני עוד מעט מגיע לזירת רצח שלישית – אני יודע את זה – שבה הוא רוצח את הבן אדם האחרון שיישאר שם. אני יודע את זה – אבל רק אני הולך לישון בתחושה שכאילו חרב העולם שהרוצח הולך הביתה כי זה לא מגיע לבית המשפט".
"השופט ששחרר אותו אמר, 'אתם אמיתיים? משחררים אותו? אתם רציניים? אני עקבתי אחרי הראיות', והטוען אמר לו, 'כן, הפרקליטות לא מגישה כתב אישום'", מוסיף הקצין ת'. "אומרים תמיד שאין שיתוף פעולה בחברה הערבית, אבל פה היה – יש שתי עדות שמזהות את החשוד, כולל האישה של הקורבן. הן גידלו את החשוד וזיהו. מבחינת הפרקליטות יש סתירות מטורפות במיקומים שלה, ובגלל שהיא אמרה שהיא קפצה איך שירו עליו ורואים שלקח לה 15 שניות, מבטלים את העדות: זה קורה מאפס למאה. יש פה ראיות גדולות. זה לא נתפס שלא הוגש כאן כתב אישום, יש כאן עוגנים חבל על הזמן".
על העימות, שהיה אמור לדבריו להוביל לאישום ולהרשעה, מספר הבכיר: "אתה מביא אותו והוא שומר על זכות השתיקה. לא לענות זה בסדר – אבל יש זכות שתיקה ויש זכות שתיקה. כשבא בן אדם לעימות ואומר לך, 'אני ראיתי אותך רוצח' ואתה לא עונה, זה לא בא בחשבון. זה לא מילה מול מילה. אם היה מדובר בתיק אונס שבאה נפגעת ואומרת, 'אתה אנסת אותי' – הוא היה מקבל תיק תפור במקום. אנחנו נלחמנו על התיק, הגענו למשנה לפרקליט המדינה. אמרו לי, 'לא הולכים על התיק'. זה כבר לא הגיוני מה שקורה במחוז הזה, לא הגיוני מה שקורה פה בפרקליטות. באותו יום שלא הוגש כתב אישום בתיק אמרתי למפקד היחידה, 'אני הולך הביתה'. לא יכולתי להסתכל לשוטרים בעיניים ולהגיד להם, 'חברים, תרימו את הראש'. אני לא יכולתי, ידעתי את התסכול שלהם".
המתקפה של הבכיר על פרקליטות מחוז החוף לא נעצרה רק בתיק הזה: "בסוף אלה שותפים שלי שאני מרגיש שחוטאים לתפקיד שלהם. לצערי הפרקליטות הפכו להיות שופטים", טוען ת'. "יש מושג של 'סיכוי סביר להרשעה', להביא ראיות לסיכוי סביר להרשעה – לצערי אין מושג כזה במחוז החוף. אתה יכול להביא לכתב אישום רק בסיכוי ודאי להרשעה. כשאין ברירה הם יגישו כתב אישום, כשהם יודעים שאם זה בטעות יוצא החוצה... אם זה דבר שהם יכולים להתעלות עליו, הם לא יגישו כתב אישום".
"הם לא ילכו ולא יילחמו על התיק למרות שכולם יודעים שזה הרוצח", אומר הקצין הבכיר. "הם אומרים, 'מה, אני אבזבז בבית משפט ארבע שנים ובסוף יש סיכוי שהאדם ישוחרר? אם הסיכוי קטן – אני לא נכנס לחוויה הזו'. אני מקבל תיק רצח מחר, אומר לחבר'ה שלי, 'בואו תעבדו עוד פעם' כשהם יודעים שיש מצב גבוה שזה לחינם. התסכול הוא מטורף: כולם אומרים, 'ניקח את המשטרה ונכווין אותה', אני אומר – המשטרה מוכוונת. לא צריך שתגידו לי מה לעשות, אני יודע יופי מה לעשות. יש לי את המקצוע הכי טוב במדינה – אבל אין לי שותפים".
ובכיר אחר במשטרה משמיע הצהרה מטלטלת: "כל שוטר בכל מחוז יודע – עדיף שלא להגיע לפרקליטות חיפה (מחוז החוף), כי אתה תקלל את היום". לדבריו, "הכי חמור זה שהעבריינים יודעים – עדיף לעשות פשע בחיפה כי הסיכוי שתקבל כתב אישום נמוך מאוד".
"הכי חמור זה שהעבריינים יודעים – עדיף לעשות פשע בחיפה כי הסיכוי שתקבל כתב אישום נמוך מאוד. וכל שוטר יודע שעדיף שלא להגיע לפרקליטות חיפה, כי אתה תקלל את היום"
בכיר במשטרה
מפקד המחוז מצהיר: "זה כישלון מוחלט"
מפקד מחוז החוף במשטרה, ניצב יורם סופר, מגבה בפה מלא את הדברים הקשים של ת' – ומודה כי המצב חמור מכפי שאפר לדמיין. "אנחנו יודעים את זה – אנחנו משחררים רוצח לחופשי", הוא מצהיר בשיחה עם מגזין N12. "תסתכל על זה ככה: במקרה הנוכחי אני חושב שהצלחנו לגבש מספיק ראיות. אתה מבין מה יקרה אם אתה לא מגיש פה כתב אישום? אתה מבין מה קורה כשאתה משחרר רוצחים לחופשי? מה אתה חושב שיקרה בפעם הבאה? יש השלכות להחלטות הללו. אני גאה בשוטרים שלי שלא מרימים ידיים ושנלחמים כל יום. אני בכל שבוע פוגש אותם, והדרך היחידה שלי לחזק אותם היא לתת להם משוב חיובי, לתת להם תקווה, אופטימיות – אחרת – אנחנו מאבדים אותם. אנחנו נאבד את השוטרים שלנו".
ניצב סופר ממשיך ומאשים: "הפרקליטות לא לוקחת סיכונים. צריך להבין בפרקליטות שאי אפשר ללכת על כתבי אישום רק כשיש 100% סיכוי להרשעה. כדי לטפל בתופעה צריך ללכת קצת למקומות פחות נוחים. אבל כאן – המקרה פה הוא הפוך לגמרי – הם פשוט לא מטפלים בפשיעה החמורה". התוצאה של המצב הקיים, לדבריו, עגומה במיוחד: "ההשקעה הרבה שלנו היא לא בתפיסת העבריינים, לא בהשגת הראיות, לא בניהול הדברים בבתי המשפט – אלא ההשקעה היא לעבור את הפרקליטות ולקבל את אישורה להמשיך לנהל תיקים. המציאות שלנו כאן קשה מאוד – מציאות שבה מגישים כל כך הרבה ראיות ובסוף אין כתב אישום – כל מה שהבאת, והבאת המון, פשוט לא מספיק להם. התיק של מאמון רבאח הוא דוגמה קלסית של רצף של ראיות שמסתיים בכישלון מוחלט ובשחרור עבריינים".
"פרקליטות מחוז החוף חייבת לשנות מדיניות", מצהיר ניצב סופר. "כל דבר כאן הולך בצורה איטית וקשה – אין כאן פרקליט מלווה. אחרי שאתה עובד חודשיים על תיק, אתה מקבל פרקליט אולי 48 שעות לפני יום הדיון. איזה סיכוי יש לו לעבור על כל החומרים בזמן כל כך קצר, איך? אז מה הם עושים? מטילים עליך משימות הזויות כדי למשוך זמן – רק כדי שהפרקליט יהיה מוכן. משימות שמיותר אפילו לפרט עליהן, הן פשוט הזויות, והכול בגלל עומסים שלהם וחוסר בכוח אדם".
ואכן, בעיית חוסר כוח האדם של הפרקליטות במחוז החוף היא לא רק עניין של תחושה: "יש להם מינוס של 15 פרקליטים שהתפטרו, יש פרקליט כלכלי אחד – אין פה מי שייקח תיקים כלכליים", מצהיר הקצין ת' מהיכרות קרובה. "אלה לא אנשים רעים, לא אנשים שלא רוצים לעשות צדק. עומס העבודה שיש במחוז החוף הוא לא פרופורציונלי לשום מחוז בישראל".
"לעצור את העבריין לפני שיגיע למחוז"
המצב מוביל גם לדילמות אבסורדיות – ולהחלטות שלא ייאמנו: "במחוז הגיעו למצב שאם יש בלדר שמביא סמים מהפזורה הבדואית מהדרום, עוצרים אותו בכביש 6 לפני שיגיע למחוז, כדי שהתיק יתנהל בפרקליטות מחוז המרכז", מודה ת'. "אין להם יכולת לנהל את זה כאן, אני נוסע במיוחד לתל אביב כדי שהתיק לא יתנהל פה, אין להם דרך לעשות את זה כאן. קשה מאוד לעבוד איתם, עם הפרקליטות, אין לך שותף". וניצב סופר מוסיף: "אם אנחנו רוצים להפעיל סוכן, אנחנו חייבים לדאוג לכך שאחד המופללים יהיה ממחוז אחר, כי כאן אין ודאות במה שעתיד לקרות – זה פשוט יכול לקרוס, אי אפשר לסמוך על זה כאן במחוז, אז מנסים לפנות למחוזות אחרים".
ת' מוסיף ומאשים: "פרקליטת מחוז צריכה להתהפך במיטה 200 פעם – כי זה רוצח שילך לרצוח עוד פעם. אם אני איכנס אליה חמש דקות אחרי שיצאתי ואשאל איך קוראים לקורבן, היא לא תזכור". והחשש שלו הוא גם מתיק הרצח הבא, שלא יאחר לבוא: "זה לא כמו בסרטים, שרוצחים הם בודדים ומוקצים. פה הם גיבורים – 'אתה רוצח – אתה גיבור, סלבריטי'. כל שחרור משפיע פה על הפשיעה דרמטית, עושה אותם סופרסטארים. תרצח עוד אחד והמשטרה תשחרר אותך, יירו מטחי יריות לכבודך לשחרר אותך. אני לא נרדם בלילה.
"יש פה תיקי רצח ששחררנו את החשודים עם דמעות בעיניים, ואתה חוטף את זה תיק אחרי תיק אחרי תיק. הדברים פה מטורפים, אתה יושב ותופס את הראש. שחררנו יותר רוצחים מכל סנגור במדינה, והם לא נלחמים, הם שבורים. עכשיו מצד אחד אני מרחם עליהם, כי העומס מכריע אותם, גמר אותם".
"אני כל הזמן בדילמה אם לעשות את מה שאני עושה ואם אני עושה נזק גדול יותר, או שהנזק כל כך גדול שזה לא רלוונטי", משתף הקצין ת' בלבטים הקשים שעבר עד שהחליט לדבר. "רועדת לי היד בשיחה בינינו, כי אני מבין את הנפיצות שבדבר הזה, זה לא יעבור בשקט – הם יפנו את האצבע המאשימה לפה, אבל חשבתי: 'מה הנזק שיכול להיות לי?' והגעתי למסקנה שכלום, הם גם ככה לא מגישים אישומים בתיקים שהם טיפה מורכבים או דורשים מאמץ – הם הולכים רק על ה-100%".
לדבריו של ת', בפרקליטות לא יודו בכך – אך לזהות הקורבנות יש קשר ישיר להתנהלות, וכך מעגל הרציחות בחברה הערבית רק נמשך ונמשך. "כואבת לי הבטן על האזרחים פה. יש לי הרגשה לפעמים, שבגלל השם שלך – האצבע קלה על ההדק בלא להגיש את התיק, וזה מטורף מה שאמרתי עכשיו. אני נלחם על כל תיק של ערבי, נוצרי, דרוזי, לא מעניין אותי בכלל – אני רוצה להכניס את העבריינים לכלא: אני יודע שהם עבריינים רעים ומחר הוא ילך לרצוח עוד מישהו. אני רוצה להכניס אותו לכלא, לא מעניין אותי אם קוראים לו משה או אחמד. אלא שהמשפחה של משה יודעת לעשות הפגנות, המשפחה של משה יודעת לעשות רעש בתקשורת. אבל המשפחה של אחמד לא יודעת את המשחק הזה".
"להגיש תלונה? מה פתאום, יהרגו אותי"
אם כן, במה מתבטא הקושי? למה הפרקליטות – לפי הבכירים במחוז – לא משתפת פעולה? בכיר נוסף במחוז מוכן לנדב דוגמאות: "אתה מסיים חקירה ארוכה – מביא את כל עדי הראייה, את כל הפרטים, ומגיש הצהרת תובע – ואז אתה עובר 'התעללות': דקה לפני הצהרת תובע מבקשים ממני להתקשר לכל העדים ולבקש את אישורם, להגיד להם שיביאו בחשבון שיוגש כתב אישום ושכולם צריכים להעיד בבית משפט. אנחנו מדברים על עדים מהחברה הערבית – מה נראה לך שיקרה? שישתפו פעולה? עזוב את החברה הערבית – מה נראה לך שיקרה למישהו בן 20 מפתח תקווה שאבוא ואגיד לו, 'מה המצב? קח בחשבון שאתה בא להיות עד בתיק רצח'. באותו הרגע הוא יגיד, 'אתה התבלבלת, אני שיקרתי, אני פנטזתי, אני לא קשור לזה, אני לא מעיד בשום מקום'. מה קורה בהתאם לכך? אתה עוצר את הרכבת – ומתחיל מחדש – זה לא הגיוני, וזה קורה רק כאן".
וזה לא הקושי היחיד: "אני אלוף בלשבת עם קורבן ולקחת ממנו את האמת. אף אחד לא יגיד את האמת כשהוא יושב בחדר חקירות מול מחשב וצריך להביא עדות לחוקר שמקליד הכול", טוען הבכיר במחוז החוף. "הוא יגיד את האמת כשאתה שם עליו מכשיר הקלטה והוא יוצא החוצה ואתה מדבר איתו – הוא מספר לך האמת. ואנחנו כמובן מאמתים הכול. כאן זה לא עובד: בפרקליטות דורשים שיישב ושהכול ייצא ממנו לחוקר בעדות כתובה, ואחר כך יחתום שגם בא להעיד בבית המשפט – זו חובה. אבל איזה אדם ישתף פעולה עם זה?"
וגם בתיקי פרוטקשן וסחיטה הבעיה מתחדדת, לפי הבכיר: "מדובר באנשים שאין להם את האומץ, שלא מגישים תלונה במשטרה. אנחנו מקבלים את המודיעין ומגיעים אליו – הינה, הבוקר זה קרה – אני שואל אותו, 'תגיד סוחטים אותך?' הקורבן אומר לי לבד, 'כן, אני כבר משלם מיליוני שקלים בגלל הילד שלי שלקח הלוואות ואין לו איך להחזיר, ואני מאוים, זורקים עליי רימונים, יורים עליי'. אני שואל, 'רוצה להגיש תלונה?', הוא עונה, 'מה פתאום, יהרגו אותי'. פה בפרקליטות אומרים שאין כזה דבר, 'אם הוא לא בא להעיד בחקירה אי אפשר להתקדם', ואי אפשר להכניס ככה את העבריינים האלה לכלא. אם זה המצב – אין דרך לטפל בעבירות סחיטה כאן. אז אני שואל, מה לעשות? מה, לסגור את הבסטה? אין יותר עבירות סחיטה? לא מטפלים בזה יותר?"
"המערכת שבורה, מתהפכת לי הבטן"
התיק של מאמון רבאח הוא רק קצה הקרחון – ותמרור האזהרה, אולי האחרון לפני אנרכיה וקריסה, לפי הבכיר, שמתריע: "אנחנו במלחמה פה, על המדינה. אף אחד לא מבין את זה. אנחנו נלחמים פה בשיניים. אנחנו הולכים למקום גרוע מאוד. יש סכנה עצומה בפשיעה, זה יזלוג לכל המדינה. זה 'לא מעניין' כשזה בג'יסר א-זרקא, זה 'לא מעניין' אף אחד כשזה בג'דידה–מכר. אם זה היה קורה בתל אביב – היו עוצרים את המדינה. צריך להעז פה יותר – צריך להסיר כפפות, הגעתי למסקנה עם עצמי שאני אסכן את עצמי במלחמה איתם, וברור לי שהאש תבוא אליי. אני מבין שאני אצטרך לשלם מחיר, ואני אשלם את המחיר. המערכת פה שבורה ומתהפכת לי הבטן".
הזעם בקרב המשטרה לא נוגע אך ורק לרצח של מאמון רבאח אלא גם לתיקים נוספים ש"יושבים על המדף עם המון ראיות", כפי שקובע מפקד המחוז. דוגמה לכך הוא הרצח של הרופא טארק ג'עו, תושב אום אל-פחם שנרצח לעיני אשתו ובנו בידי אלמוני – שירה יותר מ-17 קליעים לעבר רכבו הפרטי במהלך הנסיעה המשותפת. צוות מגן דוד אדום קבע את מותו בתום פעולות החייאה ופינה לבית החולים הסמוך את אשתו ובנו שנולד שלושה ימים לפני כן. האב נורה למוות בעת שנסע עימם מבית החולים לביתם.
אחרי חמש רציחות של חפים מפשע במשפחת הקורבן מאום אל-פחם שמו החוקרים את ידם על החשוד המרכזי ברצח הרופא ג'עו. "עקבנו אחר החשוד המרכזי ברצח שעקב אחר הקורבן ומשפחתו בנסיעתם מעפולה ועד אום אל-פחם", מסר אחד החוקרים שליווה את הפרשה במשטרת מחוז החוף. "המעקב נמשך עד זירת הרצח שבוצע בידי מקורביו, משם עזב החשוד לבית קברות סמוך, המתין לחוליה, הרכב ששימש אותם אותר עולה באש והם שבו איתו לבית של אדם אחר, שמוכר לנו היטב מאירועי פשיעה באזור". עם השגת תיעודים מהאירוע לצד ראיות נוספות היו סבורים ובטוחים במשטרה כי יוגש כתב אישום כדי שבית המשפט יבחן את הראיות נגד החשוד ואת תמונת החקירה – אך בפרקליטות לא השתכנעו מהדברים שהוצגו לפניהם, ומאז נותר התיק עומד והחשודים משוחררים.
"תשיג כל ראיה אפשרית והוא ילך הביתה"
ניצב סופר מסביר עד כמה רחבה התופעה: "בית המשפט אומר לך, 'יש ראיות, למה אתה לא מגיש כתב אישום?' ולך אין דרך באמת להסביר שזו רק בגלל החלטה לא הגיונית של פרקליטות. זו אפילו לא עצלנות שלהם – זו מערכת שמתנהלת עקום כתוצאה מהניהול של פרקליט המדינה – ואנחנו מרגישים את זה מאוד. נקלענו למצב אבסורדי היום, שאתה מביא בן אדם על החזקת נשק והוא הולך הביתה. עזוב, אתה תשיג כל ראיה אפשרית נגדו והוא ילך הביתה. יש לי לפחות שישה תיקים שיש להם המון ראיות והדברים לא זזים, את המסר הזה צריך להדהד ציבורית. אני נלחם עם כולם וקודם כול נלחם להחזיק את האנשים שלי, השוטרים שלי – שלא ירימו ידיים".
"חשוב לי שמהדברים שלי יבינו שמעל כל דבר אחר – יש עדיפות למדינה", מצהיר מפקד המחוז. "אם המדינה החליטה עכשיו כי היא מתעסקת באיום באיראן, אתה רואה את כולם נכנסים לעגלה הזו. אתה מדבר על אלימות בחברה הערבית, המדינה החליטה ששמה את הסוגיה הזאת בעדיפות גבוהה – ובסוף אתה עומד לבד, אנחנו לבד כאן במלחמה. אני נלחם ואני מרגיש עוינות, אבל זו בדיוק הנקודה הבעייתית – אני לא עבריין. הפרקליטות התרגלה לעבוד לאורך שנים בדרך הזו. אני מבחינתם סוג של אויב. ולמה בעצם? כל זה בשביל לזכות באחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר? ההתנהלות חייבת להשתנות".
ומה בכל זאת אפשר לעשות, אם לא למען משפחת רבאח אז במטרה למנוע את הקורבנות הבאים? למפקד המחוז יש תשובה: "הניהול חייב לפעול אחרת, להבין שיש כאן אירוע חמור ומלחמה גדולה שצריך לשתף בה פעולה. רף סיכויי ההצלחה, כלומר להרשעה בסעיפי כתב האישום, צריך לעמוד על 60%–70%. לא רק סיכוי ודאי – צריך לקחת סיכונים במלחמה הזאת, אבל כאן זה לא קורה. אני לא מכיר אצלי במחוז, בשנתיים האחרונות, כתב אישום עם פחות מ-100%". ובזמן שהרשויות ממשיכות לריב, הרוצחים מסתובבים חופשי – ותיק הרצח הבא, שכלל לא בטוח שיבשיל לכתב אישום, הוא רק שאלה של זמן.