15 קליעים פילחו את גופה של למיס אבו לבן, צעירה מלוד שהתגרשה מבעלה, וכשחזרה חזרה לעיר - רעולי פנים ניסו לרצוח אותה. בבית החולים היא נאבקה על חייה, וסיפור ההחלמה שלה הצליח להפתיע גם את הרופאים. אמש (רביעי) שידרנו ב"מהדורה המרכזית" ריאיון מתוך דירת המסתור שלה. היא מספרת על הקושי לשרוד כלכלית, על המדינה שלא מסייעת, על ההיכרות עם הקורבן האחרון בלוד - והחשש שהיא תהיה הנרצחת הבאה.
"המקרה שלי היה כואב. 18 כדורים ואני עדיין חיה, זה מזל מאלוהים", מספרת למיס. מי שירה בה צרורות כדורים ותכנן את מותה – עדיין מסתובב חופשי. כבר חמישה חודשים שהיא מחליפה דירות מסתור, הרחק מלוד, העיר שבה גדלה וכמעט סיימה בה את חייה. "אני מפחדת, אבל מה יעשו לי יותר גרוע מזה? אני חושבת שזו מחסנית כפולה", היא אומרת.
היא בת 26, אם לשלושה ילדים, שאת שלושתם ילדה עד גיל 18. לפני שלוש שנים התגרשה מבן זוגה ועברה לצפון, וחצי שנה לפני ניסיון הרצח, החליטה לחזור ללוד ולהתגורר בבית הוריה.
"זה לא בגלל כבוד המשפחה"
"יש לי הרגשה תמיד שאיזה יום יקרה לי משהו. הייתה לי הרגשה, אבל לא עד כדי כך. לקבל 18 כדורים בגוף זה לא משהו נורמלי", היא מספרת על הימים שקדמו לניסיון הרצח. "אני גרה לבד וכל האנשים מדברים עליי, אני גרושה וגרה לבד בצפון, רחוקה מהמשפחה שלי. זה מדבר וזה מדבר... בלוד לא מקבלים את זה".
ההחלטה של למיס להתגרש נתפסת חריגה ועוררה ביקורת בחברה שבה גדלה: בין המתנגדים לגירושין היו גם חלק מבני משפחתה, שלחצו עליה שלא להיפרד. אבל ללמיס לא היו ספקות - החתונה בגיל מוקדם והאלימות שספגה מבן זוגה, שגרמה לה לעבור למקלט לנשים מוכות, לא היו החיים שהיא רצתה לעצמה.
"אני שומעת שאנשים אומרים שזה על כבוד המשפחה - זה לא כבוד המשפחה. אני עושה מה שאני רוצה ואף אחד לא מחליט עליי", אומרת למיס, ומוסיפה: "עשיתי קעקוע, שמתי עגיל, זה לא כבוד המשפחה – זה מה שאני רוצה".
למיס מספרת כי ביום שבו נורתה היא שהתה אצל הדוד שלה בלוד. "חזרתי בשעה 11 בלילה ונכנסתי לחניון של הבית. רכב שברולט שחור בא מאחוריי, נכנס מהר. היו שני גברים, אחד נוהג, ואחד יורד מהרכב ועושה לי את זה, מהחלון שמקדימה", היא משחזרת את רגעי האימה. "הוא היה חסוי פנים, אני רק הסתכלתי עליו, ואין לי מה לעשות".
"באותה דקה המשפחה שלי שמעה קול של ירי. אבא שלי ירד, היה במצב מאוד קשה ואמר לי 'אל תמותי', התחיל לצעוק", היא מספרת. "הרגשתי שאני הולכת ובאותה דקה הרגשתי שזהו, אני לא חוזרת לחיים. אז התחלתי להסתכל באוויר, היה גשם, נזכרתי בילדים שלי, וזה היה מאוד קשה. התחלתי לחשוב מי יטפל בהם עד שיתגדלו".
"לא מרגישה בטוחה; המשטרה לא עושה מספיק"
היא פונתה לבית החולים אסף הרופא במצב קשה מאוד, עברה שתי החייאות, ניתוח חירום, והפתיעה את כולם אחרי שבתוך ארבעה ימים קמה על הרגליים בבית החולים. "היו לי מלא כאבים בכל הגוף, הייתי כל הזמן בוכה", היא מספרת. "הבת שלי בת ה-11 מבינה הכל, והבן שלי הקטן לא כל כך מבין".
על החוויה הקשה שעברה ושעמה היא מתמודדת בכל יום היא מספרת: "יש לי חלומות בלילה, יום-יום. אני לוקחת כדורים לשינה בלילה, כי אני לא ישנה עד שבע-שמונה בבוקר, יש לי חלומות לא טובים". לדבריה, המשטרה לא עושה די כדי לשמור עליה: "צריך להתקשר ולבוא לבקר אותי - ולא מגיעים, לא שואלים, לא מרימים טלפון. היא מוסיפה כי גם את הילדים שלי היא רואה רק בשיחות ווידיאו בשל הפחד, ומציינת כי גם ברווחה לא מתייחסים אליה ברצינות.
למיס לא עובדת בגלל מצב נפשי ופיזי, ומשום שזה לא בטוח עבורה. עכשיו התווספו למאבק שלה גם דאגות כלכליות. "לא קיבלתי כלום מביטוח לאומי, לא מבינים מה שאני עוברת ומה המצב שלי. אני ואמא לא מסתדרות. חיים בפחד, עברתי משהו לא קל בכלל, ואני רוצה שהמדינה תשים לב אליי. אני לא מרגישה בטוחה ומפחדת מהפעם הבאה". היא גם ציינה כי הכירה את רבאב אבו סיאם, שנרצחה בלוד בשבוע שעבר: "אני מכירה את רבאב ואת המשפחה שלה, כואב הלב. זה הזכיר לי את עצמי - באותו המצב".
חבריה פתחו היום גיוס המונים שנקרא "מצילים את למיס" באתר "Give Back" - כדי לנסות ולספק לה חיים חדשים.
תגובת הביטוח הלאומי: הביטוח הלאומי ניסה ליצור קשר עם למיס ומקורביה במספר רב של שיחות טלפון, מסרונים, מכתבים, אך לא היה מענה או תגובה. הביטוח הלאומי לא חסך במאמצים כדי להעניק לה את מלוא זכויותיה וכך בכוונתנו לעשות בעתיד".
תגובת משרד הרווחה והביטחון החברתי: מדובר במקרה שמטופל על ידי גורמי מקצוע בכירים ובשיתוף של גורמי הרווחה והמשטרה. במקרים מעין אלו לא נחסכים מאמצים על מנת להגן על המאוימת ולסייע לה לצאת לדרך חדשה. מפאת חובת החיסיון, לא נוכל לפרט מעבר לכך".
תגובת משטרת ישראל: מיד כשקרה האירוע, נפתחה חקירה ובמהלכה בוצעו פעולות חקירתיות רבות ומגוונות ובכלל זה חקירת מספר חשודים במעשה, בסיומה הועבר התיק לעיון והחלטת הפרקליטות כמקובל".