לפני שנתיים וחצי, אלי בר זכאי דרס למוות את הנער אילון שלו אמסלם. בית המשפט קבע שבר זכאי נסע למסיבה כשהוא שיכור לחלוטין במה שכינה השופט "רצף של החלטות פורעות חוק נעדרות מוסר". רק לפני חצי שנה נגזרו על בר זכאי 12 שנות מאסר, והיום (רביעי) ידון בית המשפט בבקשת הערעור שלו על העונש. כחלק מהדיון, הותר להוריו של אילון להגיש "מכתב קצר", אולם בתגובה החליטה אימו של אילון להציג טקסט חשוב לבית המשפט, כזה המתאר את דמותו של הילד הצעיר שחייו נלקחו ברגע אחד.
זהו המכתב המלא ששלחה דקלה, אימו של אילון, לבית המשפט העליון:
בבוקרו של יום שישי, ה-27.7.2018, ט"ו באב, יום האהבה, בגן העדן של העולם הזה, דרכי נעלמה אל שאול מדממת, נפלתי לארץ, בקול צעקה רמה. שיחת טלפון קצרה, קצרה מדי, מקונסולית ישראל בבנגקוק הפכה את חיינו. השיחה הגיעה לקובי, החליפו שני משפטים קצרים. מאחיזת ראשו וצעקתו לא הבנתי כמעט דבר, לקחתי את הטלפון לידי: "זו דקלה, אמא של אילון, מה קרה?", שאלתי, "בנכם אילון עבר תאונת דרכים" אמרה ועצרה. "הוא מת?" שאלתי בצעקה, והיא ענתה: "כן, אני מצטערת".
כך באבחת שיחת טלפון קצרה התהפכו חיינו. שעה אולי שעתיים צעקתי כאחוזת אמוק "הוא מת הוא מת, לא אוכל להמשיך לחיות". הרגשתי שאני מתפרקת מכל כוחותיי. 30 שעות של ערות מעורפלת בין שדות תעופה ומטוסים בשמי העולם, מעבר מוחשי מגן עדן לגיהינום. ואז, או אז, חיכה לי בני בכורי, האהוב, בבת עיני, שוכב מת, בחדר המתים באבו כביר. יפה תואר, כה יפה, נקי ורחוץ, עם חיוכו המתוק נסוך על פניו , וגומות החן שכה אופייניות לו, אך כולו קר וצפוד.
"מוחשיות הביטוי קר כקרח היכתה בי"
והוא לא קם אלי, ולא פקח עיניו, ולא שמח לראותי, ולא חייך, רק שכב חסר נוע, והפעם אפשר לי לחבקו כמה שרק ארצה, בלי שניסה להתנער כנער מתבגר מהחיבוק המביך של אמא ולומר "אמא, די". אך אני בקושי רב הצלחתי לחבק את גופו הקפוא. מוחשיות הביטוי קר כקרח היכתה בי. קר כקרח, קפוא, כל כך לא אילוני התוסס, מלא בטונות של רגש. כל כך לא אילוני, "ילד של חיים. לא ילד של מוות". כתבה לו אליה אחותו וכל כך צדקה.
וסבתא מאשה, אשת הברזל, קטפה בחוץ פרח ושאלה את האח ש'הגיש' לנו את אילוני על מגש הכסף הקפוא, בילדותיות שאינה אופיינית לה כלל, אם מותר לה לשים עליו פרח כי הוא הפרח שלה. תמיד היה הנכד המועדף. כינתה אותו ילד קסם. כזה היה - קסם. והאח הינהן במבוכה, והיא הניחה על גופו של אילוני את הפרח. כזה היית אילוני, פרח של כולנו. אילון, אילוני שלי. בלתי אפשרי לתמצת אותו. עולם ומלואו.
יפה תואר, החתיך עם הגומות והחיוך הכובש, החכם והשנון, הכריזמתי, והעוצמתי, דעתן ועקשן, וגם ברדאקיסט, וקצת חוצפן עם חן, ורגיש, כה רגיש, מלא ברגש, ומדוייק, שם לב לכל פרט ופרט, דבר לא נעלם מעיניו, ולעולם אינו מזייף. לא יודע לזייף. בעל חוש צדק מפותח, כה נאמן לאמת. חומל. בוגר מכפי גילו, בוגר מאוד, מבין היטב את החיים. חיה חברתית, תמיד מוקף בחברים וגם יודע לבחור עתותיו גם ללבד שלו. מורותיו ניבאו לו גדולות. גדולות ונצורות. אדם ממגנט. כזה שרק רוצים להיות לידו. כזה היה אילון.
חלפו שנתיים וחצי, ואני עדיין מתקשה להבין שאילון איננו, מתקשה לחיות את מותו, ומוצאת את עצמי מגדלת את ילדי המת. חיה את חיי לצד מותו. מרגע שאני פוקחת את עיני ועד הרגע שאני נרדמת, בלילות המעטים בהם אני מצליחה להירדם, אילון בראשי ובלבי. מרגישה שהוא מלווה אותי, הולך לצידי מבלי להביט לאן. פוגש בי בלילות. אך הוא אינו עוד.
הכאב גדל, הגעגוע מתגבר .
כל כך מתגעגעת לשמוע את קולו אומר לי שוב "אימוש, את מלכה", "אימוש, את יודעת שאני אוהב אותך". אט אט קולו מתרחק ומתעמעם. הריחוק הזה מפחיד כל כך.
לא עוזבות אותי המחשבות מה עבר עליו ברגעים ששכב לבדו מדמם בזירת ארוע הדריסה, כשתת האדם שהרגו אפילו לא עזר למצוא להיכן העיף אותו, והתעניין רק בביטוח של הרכב וכיצד הוא מטשטש את האלכוהול בדמו –האם הרגיש כאב כששכב שם בחושך לבדך, שכוב על צידך בתנוחת עובר (כפי שתיארה אסנת עוברת האורח שמצאה אותך) ? האם הרגיש בודד כשלא הייתי לצידו, ברגעי האימה הללו? האם קרא לי "אימוש, איפה את? את יודעת שאני אוהב אותך", כפי שנהג לומר לי בשעת פיוס. ואם היו מוצאים אותו כמה דקות לפני, אני חושבת - האם היינו מספיקים לפחות להיפרד ממנו? האם היינו מספיקים לתרום את איבריו, מלאי החיוניות, ולהעניק לילד אחר לזכות בטוב טוב הזה שלו?
איש רשע הרג את בני בכורי. מה לרשעות האינסופית הזו, הבלתי נתפסת, ולאילוני שלנו?
מאז, שאילון עזב הרבה השתנה כאן, כמילות השיר של מאיר אריאל. המשפחה שינתה פניה. התגרשנו, קובי, אביו של אילון ואני. כל אחד מאיתנו התכנס ביגון אובדנו של בנו בכורו. לא השכלנו למצוא את הדרך זה אל זו. גרים בשני בתים נפרדים, באותה שכונה, בסמיכות.
הבנות, גדלו מעט. אליה שהיתה בעת האסון בת 10 וחצי, היום בת 13, אריאל שהיתה בת ,8 היום בת 10.5. שתיהן חיות בגעגוע עצום לאילון. אין יום שאילון אינו מוזכר בבית. עוצמה כזו שהיתה לאילון אינה יכולה להתפוגג. הוא לגמרי נוכח. הן כואבות כאב עצום את היעלמותו הפתאומית. לעיתים בוכות, לא מצליחות להבין למה, כועסות, שואלות שאלות של למה ואיך יתכן. ומביעות:
"אמא, עוד מעט כשאליה תהיה כבר יותר גדולה מאילוני, היא תהפוך להיות האחות הגדולה?"
"אמא, כל כך הייתי רוצה לנסוע אחורה בזמן, לשנות את הסיפור, ולהחזיר אלינו את אילוני, רוצה שהכל יהיה כמו פעם"; "אמא , אני כל כך מתגעגעת אליו. אני פוחדת שישכחו את אילוני" ; "אמא, אני לא מצליחה להבין איך זה שאילוני נעלם כך מהחיים, ׳פוף׳, כמו אבקה שהתפזרה ברוח, החוט שלו נקרע וחמשת החוטים הקשורים שהיינו יחד, נפרמו" ; "אמא, עוד מעט כשאליה תהיה כבר יותר גדולה מאילוני, היא תהפוך להיות האחות הגדולה?" ; "אני רוצה שוב לחבק אותו, לישון איתו במיטה (זה היה הדבר הכי נעים בעולם), אני מתגעגעת אליו נורא, איך אפשר להמשיך לחיות ככה בלעדיו?"
התמודדות עם אובדן אח בכור, קשה, קשה מאוד, קשה מידי. הררי געגוע שמידי יום ביומו, ממשיכים להיערם במשעולי הלב, ואין אופק להקלה. והן עדיין ילדות, אולי כבר נערות צעירות. החיים ממשיכים, טוענים שעוצמת החיים חזקה, אך אילון הדוגמא המתה לכך שעוצמת החיים שברירית. דבר לא יכול להחזירו אלינו.
"הפחת בכולנו רוח חיים אך היא נלקחה ממך, מאיתנו... היית האדם המעניין ביותר שהכרתי. נפערה בי תהום בנשמה. בגוף. בראש. אני כלוא בים של כאב, געגוע ואובדן. הים הזה גדול ומטלטל. אני רוצה להציל אותך. אני רוצה להחזיר אותך לאליה ואריאל. בלי כל מאמץ מצידך הן התמסרו לך, כי בפניך אי אפשר לעמוד. אני רוצה להחזיר אותך לאמא. האחת והיחידה שלידה יכולת להיות מי שאתה. אני רוצה להחזיר אותך אלי. רק לראות אותך מידי יום, להתחדש במילותיך ובתובנותיך על כל נושא שבעולם. אני רוצה לצחוק איתך. לשמוע אותך צוחק ומצחיק, לאתגר את חוש ההומור שלך, ולגלות, שוב ושוב, שחוש ההומור שלך יכול הרבה יותר מזה. איזו דמות היית, בני, איזו דמות״.
כתב קובי בדיוק מירבי. חיינו אינם אותם חיים. לפני ואחרי. אילוני היה דמות. דמות מרתקת וטובה, מצחיקה ועמוקה. דמות מלאה. דמות לאהוב. דמות שכל כך קל לאהוב.
נבל סוציופט המיט עלינו חורבן, והוא אדיש ואטום, נטול כל רגש, וודאי נטול רגש של חרטה, משולל מכל עול חרפתו. באדישות מצמררת ראה את אילון ודניאל מועלים על האמבולנס, והתעניין רק בעצמו; בגועל נפש שמענו בביהמ"ש את לשונו הגסה; בבהלה נוראית שמענו בביהמ"ש כיצד מספר שזו לא הפעם הראשונה שבה נהג שכור ולא ידע כיצד הגיע בלילה למיטה; בהלם שמענו כיצד משקר לאורך כל הדרך – בחדר המעצר כבר כשטען יחד עם אביו (עוד אחד שהתחפש לאיש דת) שהוא, האב שכלל אינו עו"ד, הוא עורך דינו, בעדותו בחדר החקירות ובביהמ"ש, וגם ביהמ"ש העליון (בערר על מעצר) כאשר ענה לשופט כי בין גיל 18 ל- 21 היה בחור ישיבה, ואילו לדף הפייסבוק שלו (אותו דאג למחוק בסמוך לאחר מעצרו) העלה תמונות מאותן השנים בהן לבוש כחילוני גאה, נעדר כל סממן חיצוני של בחור ישיבה; ובכעס גדול שמענו כיצד עונה לשאלת ביהמ"ש "הסיבוב בכביש אשם". לשיטתו, הוא צח כשלג. מדבר על אירוע הדריסה כמו היה השכן ממול שצפה בו מחלון ביתו המרוחק.
תת אדם העוטה על עצמו כיפה וציצית וזקן, מתחפש לבן תורה ובכך פוטר עצמו מכל עול של ערכים בסיסיים. באצטלה של אדם מאמין, מהווה אנטי-תזה מושלמת לערכיה המקודשים של הדת. שנתיים תמימות ניהל משפט, עשה מאיתנו צחוק לכל אורכו, העלה כל טענה שקרית אפשרית, ועדיין אינו מקבל על עצמו את הדין, ומבקש את חסדי בית המשפט? בזכות מה? על בסיס מה? מבקש הקלה? רחמים? איזו הצדקה ולו הקלה שבקלות יש להקלה בעונשו ולמידת רחמים? נזכור כי חז"ל כי "מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים"!
"זכויות הנאשם" מכנים זאת בעולם המשפט? ים של זכויות יש לנאשם. הקורבן נטול זכויות. אין לו פנים, אין כלל דמות, אין לו כל מעמד בהליך המשפטי. קולו נשמע בקושי רב, קול ענות חלושה. ואילו לנאשם במה לצעוק בקול רם, קולו נשמע למרחוק.
הכתובת הייתה על הקיר.
וילד הצדק שלנו, ששמר על כל הכללים, לא עשה קיצורי דרך, פגש בחוסר הצדק המשווע הזה. זו לא הייתה טעות, זו לא הייתה תאונה. זה היה אירוע דריסה במודעות מלאה. מעשה הרג. כך צריך להתייחס לאירוע הנפשע הזה. זו הייתה התנהלות חוזרת ונשנית של אדם שפל שנהג לשתות ולנהוג, ודבר לא עניין אותו פרט להנאותיו שלו. אדם שהפך את מעשיו הנפשעים החוזרים ונשנים לאורח חיים מצמרר. היה כה ברור כי האסון הבא, בוא יבוא, עורב למי מאיתנו מעבר לפינה.
ישבנו באולם ביהמ"ש ראינו ושמענו צעד אחר צעד איך הנאשם הרג את אילון ופצע את דניאל וצילק את נשמתו ואת נשמתנו. אף צעד מהצעדים שביצע לא היה בלתי נמנע, הכול נעשה בבחירה חופשית ובמודעות גמורה, נכון מקולקלת מן היסוד אולם 'חופשית ומרצון'. ניתן היה לעצור את מסע הפשע הזה כל כך הרבה פעמים, אולם הנאשם היה נחוש. אדם כזה הנראה כמו יציר של סרט אימה, ניצב מזה כשנתיים לנגד עינינו, ליבו גס ושקריו הם נר לרגליו.
אדם כזה הוא סכנה לציבור. אדם כזה (שטוען שהוא בחור ישיבה ובן של עו"ד או בן של רב) שהיה ""חייב" לשתות, "חייב" לבלות, "חייב" להעלות על ההגה, ו"חייב" לנהוג במהירות פרועה, משל הגעה למועדו "שלוותה" תוך דקות ספורות עם רכבו הייתה בגדר צורך חיוני ודחוף שאין לדחותו" (ציטוט מהכרעת הדין), יהיה וודאי מסוגל בקלות בעתיד גם לנהוג ללא רישיון, ולהרוג בעוד ילדים תמימים. אדם כזה חייב להיות מורחק מהחברה לשנים רבות מאוד. אדם כזה אינו ראוי למידת הרחמים. אולי כך, יימנע המוות הבא המתקרב, אולי כך נצליח לחסוך הררי סבל וים של כאב, מאנשים נוספים, אובדן סבל וכאב כה מיותרים.
נכון, אילון לא נהרג במלחמה על המדינה, הוא נהרג במלחמה המתחוללת בכביש. מלחמה שהיא "לא כוחות", כלשון הילדים. משתמשי הדרך התמימים המצייתים לחוקים, כפי שנהגו אילון ודניאל, לעומת פושעים פורעי חוק שמעניקים לעצמם רישיון להרוג, נוהגים שיכורים והופכים את כלי הרכב לכלי ירייה עוצמתי. איזה סיכוי יש לאלה אל מול זה?
משאלת הלב שנותרת לי כתפילה ממותו של בני בכורי, אהבת נפשי, היא לייחל לשינוי - שינוי במגמת הענישה, וכך לשינוי בנורמות. למעננו ולמען ילדינו שנותרו בחיים. אין די הרתעה בארץ. שומעים כל כך הרבה על תאונות דרכים על ידי שיכור או מסומם, שנהג כמו מטורף, וקורבנות הכביש ממשיכים להיערם.
"משאלת הלב שנותרת לי כתפילה ממותו של בני בכורי, אהבת נפשי, היא לייחל לשינוי"
אלה לא תאונות דרכים בלתי נמנעות, אלא אירועי דריסה. זו אינה גזירת גורל, אלא מעשים שנעשים מתוך אדישות נוראית לתוצאות הקשות, מתוך חוסר אכפתיות מצמררת לאסון שנגרם. אדישות וחוסר אכפתיות אשר משתווים לכוונה. אלה מעשים מכוונים, שגרמו לתוצאות הרות אסון שניתן היה למנוע. שחובה למנוע. היכן שהחינוך כשל, מגיעה מקומה של הענישה. רק ענישה המותאמת לנסיבות האירוע, חומרת המעשה וחומרת תוצאותיו, תוביל להרתעה, שתוביל לשינוי התנהגותי.
כאשר חיי אדם שווים רק שנים מעטות בכלא, לא קיימת הרתעה. או אז אנשים רשעים, אטומי לב, מרשים לעצמם לנהוג שיכורים במהירות מטורפת, בדרך מ או אל איזו מסיבה, לראות רק את עצמם, ולא לקחת אחריות על מעשיהם. למערכת המשפט תפקיד חשוב בהרתעה, ולהרתעה, תפקיד חשוב בשינוי התנהגותי. אסור לאפשר לתאוות האלכוהול לנצח את קדושת החיים.
מילים יפות בפסק דין אינן מספיקות. בכוחו ובסמכותו של בית המשפט להיות חלק מהשינוי הזה. בידי בית המשפט להוביל מהלך כדי להחדיר מודעות. שידע כל מי שבוחר במודע לעלות על ההגה שיכור והופך במו ידיו את כלי הרכב לכלי נשק, נוטל חיים, הורס משפחות, כי הוא יישא במלוא חומרת הדין. רק כך נוכל להרחיק מאיתנו את האסון הבא, את הנער הבא שייהרג ע"י סוציופט ששתה לשוכרה והפך את כלי הרכב בו נהג לכלי ירי.
הנער הבא הזה הוא של כולנו. הוא עלול חס וחלילה להיות גם נכדכם שלכם. חובה להפנים כי אין הבדל בין השיכורים רוצחי הכביש, אין הבדל בין "מפרק בקבוק הוודקה" (הביטוי שלימדנו המערער הנבל) שהרג עת נטל אקדח ויצא למסע הרג ברחוב, לבין "מפרק בקבוק הוודקה" שנטל מכונית נהג כמטורף והרג נער תמים.
עבורנו זה כבר מאוחר, שהרי את אילוני לקחו לנו. אך, מבקשת מכבודם, בקול תחינה של ממש, אנא השתמשו בכוחכם ובאחריות המתחייבת, כדי להצילנו מידו ומשכמותו ולהושיע אמהות אחרות שילדיהם עדיין חיים בקרבנו. מילים יפות בפסק דין המנותקות מהשורה התחתונה - אין בהן די. נדרשת קורלציה בין המילים לשורה התחתונה. רק ענישה אפקטיבית תציל את הנער הבא ממלתעות רוצחי הכביש. רק ענישה מותאמת בקו אחיד וברור תרתיע ותרחיק מעלינו את האסון הבא, את ההרג הבא, של נער תמים, והרס של עוד משפחה.
היעתרות להקלה, לכף זכות אינה יכולה לבוא ללא התנהגות מוסרית בסיסית. המבקש חמלה, צריך לדעת לחמול, לנהוג כבן אנוש. ערל הלב שהוכיח היטב כי הוא נעדר כל רגש אנושי, חסר כל עכבות וכעת מתחנן להקלה, כי חס רק על עצמו ונבהל מבית הכלא, אינו ראוי לרחמים. מקומו בבית הסוהר לשנים רבות מאוד. החברה אינה יכולה ואינה צריכה לשאת בקרבה את נוכחותם של רוצח הכביש הזה ושכמותו. עליה להציל את ילדיה ממלתעות רוצחים אלה. כמו בכל חברה מתוקנת.
מלאכה זו, מצווה זו, מסורה לבית המשפט הנכבד. בידו לעשות זאת.
אילוני שלי, בני בכורי, אהוב נפשי, תמיד הבנו זה את זו, גם עם מעט מילים, חיבור בנשמה, אמא ובן. וכעת אין לי אותך , ואין לי בנים. בנים שתמיד רציתי. הפכת להיות "המלאך השומר שלי". אני מתגעגעת אליך נורא, בכל רגע ביום, כל ימות השנה , וכך יהיה עד יומי האחרון. כל כך אוהבת אותך, ללא תנאי, כמו תמיד, כפי שתמיד אהבתי וכפי שתמיד ידעת. אמא.