הסיפור של מריאנה סופיאניק (32) מזעזע בעיקר בגלל שהוא מתחיל בצורה כל כך תמימה, עם ילדה קטנה שרק חיפשה חברים. "עליתי לארץ מברית המועצות בתחילת שנות ה-90, כשהייתי בת שלוש", סיפרה סופיאניק ל-mako. "כשהייתי בת ארבע וחצי עברנו לגור בדירה בבניין במרכז הארץ. בגלל כל המעברים התכופים לא היו לי חברים, והייתי צמאה לכך. באחד מסופי השבוע ירדתי למטה לחפש מישהו לשחק איתו. ליד הבניין ראיתי את אחד הילדים מהבניין משחק עם ילד אחר, וביקשתי להצטרף אליהם. הפכנו לחברים והיינו משחקים ביחד הרבה. היו לו מלא משחקים שווים בבית, מחשב, וידיאו, דברים שלי כבת למשפחה של מהגרים לא היו".
בתקופה ההיא, מזכירה סופיאניק, הילדים לא היו מתקשרים באמצעות הסלולר - אלא באופן בלתי אמצעי. "כשרצינו לבדוק אם מישהו בבית, היינו ניגשים לדלת שלו ושואלים אם הוא בבית. יום אחד, כשהייתי בת שבע, דפקתי על הדלת שלו כמו בכל יום רגיל. אבא שלו פתח לי את הדלת כמו שפתח מיליון פעמים לפני. שאלתי אותו אם החבר נמצא בבית, והוא ענה לי שכן. נכנסתי והדלת נסגרה אחריי. שמעתי שקט והבנתי שאין אף אחד בבית. שאלתי את אבא שלו איפה החבר והוא ענה לי שהוא בחוג כדורסל. אני עומדת בסלון ואני מבינה שאני לבד עם אבא שלו בבית, והוא שיקר לי, והדלת נעולה. אני ילדה נמוכה ולא יכולה לפתוח את המנעול ולא להגיע לסורג שלמעלה. האבא אמר לי לשבת לחכות, ושהחבר עוד מעט יבוא. לא נוח לי אבל אני מתיישבת. הוא מדליק לי ערוץ הילדים בסלון ומתיישב לידי. אני מנסה להיות ילדה טובה וגם לסמוך עליו, הרי עד עכשיו הכל היה בסדר. אבל מפה לשם הוא אמר לי להתיישב לו על הברכיים, אני לא מבינה מה קורה, ואני מצייתת. הפנים שלי למטה, הברכיים שלו בתוך הבטן שלי, היד שלו מחזיקה לי בצוואר וביד השנייה הוא פוגע בי. הוא היה גבר גדול ואני פיצית. אני זוכרת את הבחילה".
"הוא היה נותן לי כסף קטן שהייתי חייבת לקחת כדי שישחרר אותי"
הפגיעה ביום ההיא, כשהיא בת שבע, הייתה רק ראשונה במסכת של התעללות מינית ואונס שהסתיימה רק אחרי שנתיים, כשסופיאניק ומשפחתה עברו דירה. "בגלל שהבן שלו היה החבר היחיד שלי, המשכתי לראות אותו. בפעם הבאה שבאתי לבית שלהם נכנסתי עם הבן שלו ולא קרה כלום. אחרי כמה פעמים כאלה שהיו בסדר, בפעם אחת שהייתי שם הוא פתאום שלח את הבן שלו להתקלח. הוא היה מערים עליי, מייצר סיטואציות בהן נאלצתי להיכלא איתו בבית או באוטו, עוקב אחריי בשכונה, חזק על ילדים קטנים. הרגשתי אשמה מאוד, כאילו הפכתי לשותפה. הוא היה אומר לי כל מיני דברים מפחידים, בסוף כל פגיעה הוא היה אומר לי שאני ילדה חכמה ואני יודעת מה יקרה לי אם אספר למישהו. בכל פעם הוא גם היה נותן לי כסף קטן שהייתי חייבת לקחת כדי שהוא ישחרר אותי".
למרבה הצער זו לא הייתה ההתמודדות היחידה שנכפתה עליה כילדה, והסביבה הקרובה לא הצליחה לזהות את סימני האזהרה. "בתור ילדה וכעולה חדשה עברתי הרבה בריונות מצד ילדים בעיר שבה גדלתי. חטפתי מכות, קללות, השפלות. לכן גם כשראו שאני עוברת דברים, ישר קישרו את זה לזה. אם ההורים שלי לא הצליחו לדמיין שהייתה שם גם התעללות מינית, אז ברור שגם המורים שלי לא. כיום, בדיעבד, אני מבינה שהפגנתי סימנים קלאסיים של פגיעה מינית, אבל אז פשוט לא ידעו לקרוא אותם".
אחרי שהיא עברה דירה וההתעללות סופסוף נפסקה, בשנים הבאות הדחיקה סופיאניק את מה שעברה. "בגיל 15, כשכל הנושא של מיניות הפך להיות נושא שמדברים עליו בחבר'ה, פתאום הכל חזר אליי. בשלב הזה סיפרתי לקומץ חברים על מה שקרה, אבל אני עדיין הייתי ילדה וגם הם בעצמם היו ילדים, לא כולם האמינו לי ישר וברור שגם אף אחד לא לקח אותי יד ביד למשטרה".
רק בגיל 25, בעקבות השתתפות בסדנאות מודעות, הבינה מרינה שיש שם למה שעברה: אונס ופדופיליה. אם לפני כן היא סיפרה את סודה רק לחברים בודדים, כעת החלה לשתף את סיפורה גם במעגלים נרחבים יותר. "התרגלתי שחברים היו שופטים אותי על בחירות שונות שלי, ופתאום הבנתי שאין להם בעצם מושג מי אני, שאת הדבר הכי משמעותי שהכי השפיע על מי שאני הם לא ידעו. הם שפטו אותי כאילו אני כמוהם, אבל אני בעצם עברתי ילדות שונה לגמרי". לראשונה בחייה, אחת מהנשים שסיפרה לה על עברה לקחה אותה לעורך דין. שם גילתה סופיאניק, למרבה הזוועה, שהיא לא הייתה הנפגעת היחידה של אותו השכן.
"גילינו שהוא פגע בעוד ילדה שגרה בבניין, ושההורים שלה התלוננו בזמנו במשטרה. הוא הורשע, ואפילו נפסק לה פיצוי של 1,500 ש"ח, אבל בהמשך הוא ערער לערכאה גבוהה יותר, זוכה מחמת הספק ואפילו הגיע להורים של הילדה ודרש את הכסף שלו בחזרה. הנפגעת הזו הייתה ככל הנראה אחריי או במקביל אליי, וסביר שהיו שם גם נפגעות או נפגעים נוספים".
"לא יכולה להמשיך לישון בלילות בידיעה שהוא חופשי"
סופיאניק הגישה תלונה במשטרה לפני שנה, כשהייתה בת 31. אבל הפרקליטות החליטה לסגור את התיק עקב התיישנות. היא לא מתכוונת להשלים עם ההחלטה הזו, וכעת היא מנסה לצאת למאבק ציבורי נגד חוק ההתיישנות, שיוביל גם לשינוי חקיקה. "הטראומה לא נעלמת עם השנים, אז למה האחריות של הפדופיל כן?" כתבה סופיאניק בעמוד גיוס ההמונים שפתחה עבור המאבק שלה, "לוקח זמן לטראומה לצוף מהלא מודע למודע, לוקח זמן להתמודד איתה, ללמוד לחיות איתה. לי לקח כמעט 20 שנה להתמודד עם הטראומה. בבקשה הצטרפו אלי ועזרו לי לעזור לאחרים ולעצמי לקבל את הצדק המוסרי ולשנות את החוק".
"אני חייבת את זה לילדה שהייתי, ולעוד עשרות נפגעים שפגשתי מאז שהתחלתי לדבר על מה שקרה לי", אומרת סופיאניק. "לפי מחקרים פדופיל ממוצע פוגע בעשרות ילדים, ופדופיל שלא עוצרים אותו ימשיך לפגוע בילדים נוספים גם בגיל 80 ו-90. אני לא יכולה להמשיך לישון בלילות בידיעה שהתוקף שלי חופשי ושבכל רגע הוא יכול לפגוע במישהו אחר".
מריאנה מרגישה שליחות ותכיפות במשימה: "אני מרגישה שאני דוחפת הר, ואני לא יכולה לעשות את זה לבד. בחיים לא רציתי להיות הפנים של הפדופיליה או של המאבק בחוק ההתיישנות, ואם הייתי יכולה לבחור לא הייתי בוחרת בזה. אבל לא הייתי יכולה לחיות עם עצמי אם לא הייתי עושה משהו. אני רוצה להיות מסוגלת להגיד לילדים שלי שלא שתקתי, שנלחמתי. אני רוצה להגיד להם שזה משהו שאסור לעשות, ושאם מישהו עשה דבר כזה הוא צריך לשלם עליו מחיר, להיות מורחק מהחברה ולהיכנס לכלא".
לעמוד קבוצת הפייסבוק של המאבק בחוק ההתיישנות