המבנה הראשון שרואים כשמגיעים לכפר דריג'את הוא בית הספר, וזה ככל הנראה ממש לא מקרי. מהמקום הזה יוצאת הישועה, בכל מקום בעולם. היכן שיש בית ספר, חינוך ולמידה - זו החברה שמצליחה.
רבים מבוגרי הבית ספר בכפר עברו ללמוד באוניברסיטאות יוקרתיות בארץ ובעולם. לתלמידים נוספים שעדיין לומדים בבית הספר יש חלומות גדולים כמו להיות מהנדסים, רופאים, מורים ועורכי דין. זה נראה אולי כמו חלום רחוק במיוחד, אבל כשמסתבר שיותר מחצי מ-900 התושבים של הכפר, הם תלמידים או סטודנטים, מבינים שאפשר להגשימו בקלות.
מהכפר יצאו כ-30 מורים, 40 סטודנטים שלומדים ומרביתם בחו"ל, 10 רופאים, 6-7 משפטנים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מורי דרך, ומנהלי חברות של מסיעים ומובילים.
לצורך השוואה, ברהט, העיר הבדואית הגדולה ביותר, האבטלה עומדת על כ-40%, בדימונה היא עומדת על כ-15%. בדריג'את האחוז אפסי. וכשנשאלים תושבי הכפר על רמת הפשיעה, מסתבר שאפילו הם לא מעשנים סיגריות.
רוב היישוב לא מחובר לחשמל ועד לפני חצי שנה גם לא למים
כל ההישגים המרשימים האלו מתקיימים בכפר שבו המבנה היחיד שמחובר לחשמל הוא בית הספר, והכל בגלל ויכוחים בירוקראטיים
עם משרדי הממשלה. את החשמל מספקים לעצמם התושבים בעזרת גנרטורים. ועד לפני כשנה וחצי הכפר גם לא היה מחובר למים.
בדריג'את, כך נראה, כולם מסתכלים על חצי הכוס המלאה. מה שבכל זאת מכעיס את אנשי הכפר, הוא שדווקא יש חוטי חשמל,
אבל מעל הכפר, קו חשמל עצום שיכול לספק לעשר דרגות.
נשאלת השאלה, מדוע המדינה מתעקשת לא לחבק את הכפר לדוגמה הזה? האם יכול להיות שגם הפעם, משרדי הממשלה יהיו חכמים
רק אחרי הפיצוץ?