יש משהו מטעה בפסטורליות של הכרמים שמסביב לשפיה. היא לא מרמזת אפילו על סיפור החיים האישי של הנערים והנערות הללו. כפר הנוער שפיה הוא אי של שפיות בחיים המאוד סוערים של הילדים האלה. חוף מבטחים שנפלטו אליו מבתים קשים, מפורקים. חלקם עלו לבדם לארץ וכאן הם מקבלים תמיכה שלא קיבלו אף פעם.
כשסמי, תלמיד בכפר הנוער, ברח מאריתריאה, הוא היה רק בן 17. לאמו הוא התקשר רק כשהיה כבר בישראל. היא בכתה מאושר, היא ידעה שסמי בדרך לעתיד טוב יותר. בשפיה יש כרם עתיק וגם יקב חדשני. ייצור היין הוא חלק ממגמת חקלאות, שמזכה את בני הנוער בשתי יחידות לבגרות.
אחת לחודש הילדים מעמיסים את התוצרת, נוסעים לשגרירות היחידה שלהם בתל אביב - מסעדה מפורסמת בלב העיר, שבחרה ביין שלהם להיות יין הבית שלה. בעוד מספר חודשים, יתגייסו חלק מהמחזור של סמי לצבא. לסמי יש חלומות פשוטים. הוא רק רוצה להישאר בארץ, עם היין, החברים והגעגועים לאמא.