בערב יום רביעי בשבילי קיבוץ רעים היו כמעט ריקים. רק מעטים הסתובבו בחוץ. חמישה קילומטרים מרצועת עזה, אפשר היה לשמוע בברור את קולות הצרצרים בשקט המפחיד שנמהל מדי פעם בהדי המערכה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
ביישוב הזה הבתים לא ממוגנים. היו חסרים להם כמה מאות מטרים בשביל להיכלל בתוכנית המיגון של הממשלה. אז עם תחילתו של מבצע "עמוד ענן" החל הקיבוץ כולו להדחק לארבעת גני הילדים שכן זכו למיגון. מישהו מהתושבים ניסח זאת בתמצית: אחמד ג'עברי הלך והלינה המשותפת חזרה.
"קיבלנו הנחיות, אמרו לנו מרחב מוגן, זה המרחב המוגן היחידי שיש לנו פה", סיפרו בקיבוץ, "כל הילדים פה נולדו לתוך סיטואציה שכשיש צבע אדום הם צריכים לרוץ למיגונים. זה ברור להם".
"כל אחד יש לו איזה דפקט אחר. אני לא צוחק, זאת אומרת, אנשים סוחבים איתם משהו. כל אחד".
התושבים בקיבוץ רעים חיים בלי ממדים, בחבל ארץ שיש בו בין 8 ל-15 שניות למצוא מחסה. בערב הראשון של מבצע עמוד ענן הם עמדו על המרפסת והביטו בקנאה מסוימת בשובל של כיפת ברזל שמגנה על היישובים המרוחקים יותר.
חלק מהכוח של המקום הזה, שהירי אליו נמשך כבר 11 שנים הוא שיש שם ערבות הדדית. בלי מרכאות.
"אף אחד לא רוצה לבוא להגיד את זה, אבל זו מלחמת התשה, שלא הכריזו עליה אף פעם. שכחו אותנו. באיזשהו שלב, כנראה, אולי נזכרו בנו. בלית בררה".
"אני פעם ראשונה...אני גאה. הרבה זמן לא הייתי גאה. הרגשתי מופקר. שאלו אותי, מה אתה מרגיש - מופקר".
ואם האווירה בקיבוץ לא הייתה מספיק מוזרה גם כך, הגיעה לשם גם שיחת טלפון אחד - בחיפוש אחר צימרים.
"אני בטוח שיש פה איזה משהו לא נורמלי שאנחנו מעוללים לילדים שלנו", הודה ... והוסיף, "אני חושב שכיפת ברזל זה האסון הכי גדול שלנו, כי בזכות זה שיש את כיפת ברזל, זה אפשר למדינת ישראל בכל השנים האחרונות לא להגיב.
בשעת לילה מאוחרת עמדה בכניסה לבית הילדים לאה, אחת מחברות הקיבוץ, שלא הצליחה להירדם. "אני באתי לפני 32 שנה, באתי מגבעתיים", היא סיפרה לנו, "באתי בשביל לחיות פה חיים יותר טובים ואני רוצה להגיד לכם שאני מצטערת. אם תהיה לי את האפשרות להוציא את הילדים מפה, אני אומרת בשיא הרצינות שאני אעשה את זה".
"אני אומר לפעמים, יאללה, תעיפו כמה טילים קיבינימט למרכז תל אביב, הרי זה הדבר היחיד שיעיר פה את האנשים", אמר ____ ביום חמישי. באותו הלילה נורו טילים גם על תל אביב.