באחוזת שגיא-שוורץ-קרוגמן גרים בכיף ארבעה דורות. ראש השבט, סבא רבא חיים, בן 93, לא צריך לראות את המשפחה רק בתמונות, כי כולם גרים מאות מטרים ספורים מהבית שלו, באותה נחלה במושב כפר ידידיה. בבית המרכזי גרה סבתא רחלי, הבת של סבא רבא חיים, יחד עם בעלה, סבא איציק. הבכורה שלהם אפרת ובעלה אייל צמודים אליהם מימין.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"היו חששות בהתחלה כשבאנו לגור פה", מתוודה אפרת. "אני חששתי. דווקא לא אייל. פחדתי שייכנסו ויישבו אצלנו יותר מדי, אבל זה ממש לא קורה". גם הבן דותן לא בורח מהקן. הבית שלו ושל אשתו מירב מחובר להורים מצד שמאל. "כל החיים גרתי פה", מספר דותן ומיד חוזר בו, "רק שישה חודשים הייתי אצל ההורים של מירב".
לא רחוק משם, במושב חיבת ציון, לקחו את רעיון החיים המשותפים צעד אחד קדימה. כאן כל משפחת שניר גרה בבית אחד. סבא, סבתא, שתי הבנות והמשפחות שלהן. בקומה העליונה גרים אחיעד ובעלה זאב עם ששת הילדים. היום הגיע תורם בתורנות הבישול, כי ככה זה כשמבשלים לגדוד: יש 15 פיות להאכיל.
סבתא מיריק שניר, שהיא גם סופרת ילדים מצליחה, דווקא מרגישה שהיא מקבלת המון מהנכדים, שהיו גם קבוצת הניסוי הכי טובה לספר הילדים החדש שכתבה בהשראת סיפור הבריאה. "אני לא יכולה לדמיין את הנכדים בבית אחר", אומרת שניר. "אני לא חושבת שהיינו עומדים בזה. באמת. זה היה מאוד מאוד חסר. זה פשוט חיים הרבה יותר נכונים ושלמים", היא מסכמת.
על בניין אחד באשקלון, דגנית, מירב וענת כמעט השתלטו. מירב ודגנית חולשות על קומה אחת, ובקומה השמינית גרה ענת.
"בייביסיטר חיצוני אף פעם לא היה פה"
לצורת החיים הזו יש הרבה יתרונות כלכליים, ולא רק בתחום הקניות המשותפות. "בייביסיטר חיצוני אף פעם לא היה פה", מספרת מירב מאחוזת שגיא-שוורץ-קרוגמן, "זה תמיד היה במסגרת המשפחה. כמעט כל יום יש טלפון מבית-הספר - 'אני לא מרגישה טוב', 'נרטבתי', 'הגרביים שלי רטובות', אז מי הולך? סבתא".
הכי טוב זה שכמעט אף פעם לא מרגישים לבד. "אני רואה חברות שלי שנמצאות לבד כל היום עם הילדים", מספרת אלאור שניר-שאול, "והאבות מגיעים מאוחר הביתה. אנחנו יכולים לצאת אם רוצים. תמיד יש עם מי לדבר. עם מי להיות. לילדים תמיד יש חברים. הכל נמצא כאן".
אבל לפעמים זו גם הבעיה: כשחיים בחמולה, לא תמיד לכל אחד יש מקום משלו. "אי אפשר ללכת בבית כמו שרוצים, את לא יכולה ללכת למשל עם תחתונים, וזה אולי החיסרון היחיד", מודה מירב שגיא.
ירון ואלאור שהצליחו לחסוך לא רע, כי לא היו צריכים לשלם שכר דירה, בונים עכשיו בית בדרום הארץ רק למשפחה הגרעינית שלהם. אלאור, שמעולם לא עזבה את בית ההורים, עדיין לא ממש מוכנה להיפרד מאמא ואבא. "יש לנו רצון לגור יום אחד בבית משלנו, אבל אנחנו עוד לא עושים החלטות סופיות", מסתייגת אלאור. "אמרנו, נבנה ואחר כך נראה. בינתיים אנחנו כאן".