מה שנותר מעובדיה זרובבל כיום הוא תמונה דהויה וחיים בתוך זיכרונם של אנשים מתבגרים. הנער הזה הוא אחד מ-100 נעדרים שבנו לנו את המדינה. אבל זיכרון הוא דבר מתעתע. כמו תמונות, גם הוא דוהה עם השנים עד שנקרע ונעלם. כשאין קבר או מצבה המעידים על קיום, ספק אם בעוד כמה שנים מישהו יידע שאותו הצעיר, שנפל בקרבות מלחמת העצמאות על גוש עציון וגורלו לא נודע, בכלל היה כאן.
במשך שנים ארוכות הפכו אנשי היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל כל אבן אפשרית כדי לאתר קצת חוט שיעיד על מקום קבורתו, אבל עובדיה לא נמצא. לפני כמה חודשים הם פנו למערכת חדשות 2 בבקשה יוצאת דופן - לסייע להם לאתר רמזים או עדויות על מה שהתרחש דווקא בקרב הפלסטינים, אלו שהיו אחראים למותו.
בזיכרון ההיסטורי צרוב גורלה המר של מחלקת הל"ה, שאנשיה יצאו בינואר 1948 לפתוח את הדרך לגוש עציון הנצור ונשחטו כולם על ידי המקומיים. יומיים קודם לכן עשתה את הדרך מגוש עציון לירושלים שיירה קטנה ונשכחת שנקלעה למארב. ערביי האזור הציבו מחסומי פתע בדרכים ופשטו על השיירה. רוב אנשיה נחלצו משם בשלום והגיעו למטה המשטרה הבריטית בבית לחם, כשעובדיה, יחד עם עמית אחר - חנוך זילברשטיין, נותרו בצד הכביש. זו הייתה הפעם האחרונה שבה הם נראו.
שעות אחר כך אותרה גופתו החרוכה של חנוך במרחק שלושה קילומטרים מהזירה שבה התרחשה ההתקפה. בניגוד אליו, עקבותיו של עובדיה לא נודעו. 60 שנה אחרי חזרנו אל אותו האזור - שהשתנה כמעט עד לבלי היכר. מבנה אחד נותר בולט במחנה הפליטים דהיישה - זה שבו התרחשה ההתקפה ומכונה עד היום "בית אל-יהודי" - בית היהודי שבלב דהיישה.
בכניסה לכפר הסמוך, אל-חאדר, נתקלנו באבו-אחמד. הוא יליד המקום וזוכר היטב את מאורעות מלחמת העצמאות - אבל מעולם לא נתקל באיזשהן שמועות אודות גופת יהודי שנמצאת שם מאז ועד היום. כך היה גם בגישושים האחרים גם זקני המקום, שלא זכרו את השיירה שהותקפה שם. בכפר הסמוך ארטאס מצאנו את אבו-חאזם, שמוכר בקרב התושבים כ"היסטוריון המקומי".
"הוא עכשיו עפר. עפר!"
את ההתקפה על השיירה הוא זכר היטב, אבל כמו קודמיו הבהיר: "אין גופות של יהודים בדהיישה. שתי הגופות של היהודים היו בגוש עציון, במקום שנמצאת ההתנחלות בת עין. יש שם מערה שמצאו בה גופה אחת שנמסרה לצלב האדום". את הגופה השנייה לא נמצאו. בדיקה שערכנו העלתה כי התיאור שמסר אבו-חאזם מתאים למקום שבו נתגלתה גופתו של חנוך.
במשך השנים לא חסכה ישראל מאמצים לאתר את עובדיה. פעמיים נמצאו עצמות באזור בית לחם והובאו לבדיקה. הפעם הראשונה הייתה ב-1950, אז מדובר היה בשרידי אדם אחר. שנה אחר כך - היו אלה עצמות בהמה.
בניסיון אולי אחרון לדלות פירור מידע על מה שעלה בגורלו של עובדיה זרובבל, הגענו לאבו-רבחי. דווקא הוא, בגיל 95, תיאר בצלילות כמי שנשא אז בעצמו נשק את מה שקרה מיד לאחר שהשיירה הותירה את עובדיה וחנוך מאחור.
"הוא עכשיו עפר. עפר!", התעקש אבו-רבחי, וביקש מאתנו לשכנע בכך גם את בני משפחתו של עובדיה. "אלוהים יודע איפה הוא. אולי קברו אותו באדמה או אלוהים יודע. יהודי אחד ברח מכאן לוואדי אל-ביאר, בין דהיישה וגוש עציון. יש שם בית. אם הוא נורה ונהרג זה היה שם, לא בכפר הזה, כי הוא ברח מכאן לכיוון גוש עציון ותפסו אותו".
אם הגרסה של אבו-רבחי נכונה, ברח עובדיה לאזור הסמוך לזירת התקרית בואך גוש עציון. ייתכן שהסתתר באחד המבנים הישנים שבוואדי מפני המון ערבי שדלק אחריו, ואולי נגזר גורלו עוד באותו היום, בדומה לזה של חנוך.
עם קצה החוט שסוף כל סוף הגיע מפיו של הפלסטיני הישיש יצאו אנשי היחידה לאיתור נעדרים לשטח, בתקווה למצוא את החלק החסר בפאזל. מי שיכול לספק מידע על מה שעלה בגורלו של עובדיה זרובבל מתבקש להודיע על כך בטלפון: 057-8137308.