שנה חלפה מאז שבכרמל אחזה אש גדולה, שצבעה את "ההר הירוק תמיד" בצבע אפרורי ומפוחם. על חורבות הבתים במורדות קיבוץ בית אורן, שהיו בעבר סמל ליופיו של הנוף המרהיב הנשקף בכניסה ליישוב, עלו היום הדחפורים. בתוך שעות ספורות הם יימחו מעל פני האדמה את המזכרת העצובה שהותירה שריפת הענק.
מודי ברכה, סגן יו"ר המועצה האזורית חוף הכרמל, הגיע לאתר ההריסה כדי לפקח על העבודות שם. הוא עמד והתבונן בדחפורים מבצעים את עבודתם, לצד התושבים שקיבלו זאת ברגשות מעורבים. "מצד אחד, האנשים כאן שמחים שהם ממשיכים הלאה ונפטרים מהמזכרת הכואבת הזאת. מהצד השני, קשה להם עם העובדה שדווקא במקום הכי יפה בקיבוץ לא ייבנו בתים".
המבנים שנהרסים הם שישה בניינים בני ארבע קומות, שבכל אחד מהם בין ארבע לשש דירות. בשנה שחלפה מאז שהאש כבתה, נערכו דיונים קדחתניים על עתיד הבתים החרוכים והאם ליישבם מחדש או להפוך אותם לחלק מההיסטוריה.
סגירת מעגל: פסולת הבניין תמוחזר ותשמש לבניית הבתים החדשים
בסופו של דבר, הוחלט לבנות למפוני המבנים שנשרפו בתים חדשים בשכונה שמוקמת בימים אלה בצדו השני של בית אורן. אחרי שמלאכת ההריסה תושלם, יועברו חומרי הבניין למפעל מיחזור בקיבוץ החותרים ובתום התהליך שיעברו שם, הם ישמשו לבניית השכונה החדשה.
עד שכל אלה יתרחשו, ימשיכו להתגורר דוד קנדל ובני משפחתו בקראווילות שהובאו לבית אורן כדי לשכן בהם את התושבים שאיבדו את בתיהם. קנדל התבונן ארוכות בביתו החרוך שממנו פונה לפני כשנה, ולמרות שההתפתחויות מהוות את תחילתה של תקופה חדשה - הוא מתקשה לראות בכך יום חג.
"רוב התושבים כאן מרוצים מהסיוע הממשלתי שהם קיבלו ומהמקמת השכונה החדשה", הוא סיפר לחדשות 2 באינטרנט - והוסיף: "למרות זאת, יש גם מי שסבורים שהממשלה צריכה הייתה לתמוך יותר ולתת יותר כסף, דווקא בגלל האחריות שלה לממדים העצומים שהשריפה הגיעה אליהם".
לא כל הבתים שנפגעו מהאש בבית אורן נהרסו. חלקם שוקם, והמשפחות שהתגוררו בהם שבו למסלול חיים תקין. הן עבור אלו שנאלצו לעבור ולהתגורר בדיור זמני והן עבור אלו שחזרו לבתיהם - שוררת מאז הדליקה אווירה שונה בתכלית בקיבוץ ובמיוחד בכביש העולה אליו - שם התרחש אסון אוטובוס הסוהרים.
"הדרך הביתה כבר לא רגילה", הסביר קנדל. "כל סנטימטר שם טעון רגשית. בעבר כשהיינו נוסעים הסתכלנו על הדרך, אבל מאז השריפה העיניים פוזלות כל הזמן לצדדים: מסתכלים על העצים השרופים, על המקום שבו נשרף האוטובוס ועל האנדרטה".
למרות שחלפה שנה מאז שאחרונת הלהבות כבתה, ממשיכה השריפה של אשתקד להעיב על הנעשה בקיבוץ. "במידה מסוימת, אפשר להגיד שהעיניים כבר הפסיקו לדמוע", סיפר קנדל - והסביר: "זה לא בגלל שזה הפך להיות חלק מהשגרה, אלא פשוט מכיוון שמה שקרה אוכל את הנשמה מבפנים והדמעות נגמרו".
גם בין החברים לבין עצמם השריפה הותירה הדליקה צלקות של כוויות. "יש אי נעימויות וויכוחים בין חברים. לפני כן הייתה כאן ממש אופוריה. כל החברים היו ביחד", סיפר קנדל - ולמרות הכל, חתם את דבריו בנימה אופטימית: "מה שהיה כאן לפני השריפה לעולם לא ישוב, אבל המצב יתוקן. אם לא הייתי חושב ככה לא הייתי נשאר כאן דקה".