שלום, אני רותי ציון, מפקחת חניה בעיריית גבעתיים. הייתי רוצה לקחת אתכם איתי, שתוכלו לראות את העבודה שלי. מה אני עושה, איך אני מתמודדת יום יום עם אנשים.
רוב האנשים שאני נתקלת בהם הם אנשים די... הם מקבלים את זה קשה ודי אגרסיביים. כך למשל נשמע דיאלוג שגרתי עם נהג שנתפס חונה באדום-לבן:
"את שם, תגידי לי את, איפה יש לך פה קטע של... איפה יש פה אדום לבן? תגידי לי"
"עד שמונה וחצי, שמונה, יכולים..."
"איך הבן אדם יכול להיות ב-30 נקודות עד שמונה וחצי? איך?"
"שיבוא לפה..."
"איך?"
"הוא חוסם נתיב"
"אבל מה הוא יעשה? הוא לא משחק, הוא לא ישב לשתות קפה"
"כולה 100 שקל, מעניין לי את התחת, אני לא סופר אותה"
"שם עליה כזה זין, שתכתוב עוד דוח, איך אני איתך?"
אנשים יורדים נמוך, מתחילים לקלל, לנבל את הפה ו... מדברים על הפקחיות השמנות והדבות, כל מיני דברים שאני...
"אני רואה עכשיו את אחת הדבות המכוערות שראיתי בחיי, מגעילה"
"את הפקח היחיד בחיים שלא שואל של מי האוטו. הפקח היחיד. אני עובד בכל בארץ"
"מה אמרת?"
"שאלוהים ייקח אותך"
"יש אלוהים בשמים, אני..."
"באמת? ייקח אותך ראשונה, זה בטוח"
יש רגעים, כן, שבן אדם מאחל לך כל מיני דברים, כמו שאלוהים ייקח אותך, או דברים כאלה. זה לא נעים לרגע. זה לא אישי. בסך הכול אני עושה את העבודה שלי.
ומה עם התירוצים המקוריים שאנשים ממציאים?
"את אולי לא תאמיני, יש לה כאבי יד, אז היא הלכה לרופא, חזרה בגלל שהילד בכה ואני שמרתי עליו".
"והנה, היא חזרה רק לתת לו לאכול והיא כבר יוצאת".
"זאב מכיר אותי. תגידי לסער... הוא היה אחראי על כל הספורט בגבעתיים..."
אין לנו בונוסים. פשוט, אל תחשבו על זה, זה גם נראה לי לא הגיוני שיתנו לנו בונוסים בשביל שאנחנו ככה נדפוק אזרחים, ניתן להם כמה שיותר דוחות.
ככה זה נראה מהצד השני של דוח החנייה. אז בפעם הבאה שבא לכם לקלל מכל הלב את הפקח - תזכרו שהוא רק עושה את העבודה שלו.