יום הכיפורים 1973 תפס את רינו צרור בתחילת דרכו העיתונאית. משוחרר טרי מהצבא, הוא הצטרף ככתב צעיר לעיתון "העולם הזה", ויחד עם החבר שציוותו לו, צלם העיתונות המתחיל רמי הלפרין - הוא רצה לשנות את העולם. ואז הגיעה הצפירה המפלחת ההיא - ששינתה את הכל.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
רינו ורמי לא נקראו להצטרף במילואים לקרבות בסיני ובגולן, הם השתחררו זמן קצר מדי לפני כן. אבל משהו בכל זאת משך אותם דרומה. ביום השני ללחימה הגיע רמי במדים לביתו של רינו, ולא השאיר מקום לספק. הם נסעו להצטרף לחברים שהכירו בשדות הקרב, ולתעד. רמי לא שכח את מצלמת הניקון האהובה שלו, שנשארה תמיד על הצוואר.
אבל הם לא מצליחים להישאר אדישים לקולות הצורמים בקשר - החיילים שמבקשים, מתחננים, לסיוע וחילוץ. הם מצטרפים לכוח הנגמ"שים של שלמה לוין, שמנסה בעיקר לחלץ את כוחותינו. "הפעילות היו ספורדיות. פרטיזניות לחלוטין", מספר היום רינו על הימים ההם.
סמוך לצליחת התעלה, רמי ורינו יצאו לסיור נוסף, אבל הפעם - כל אחד בנגמ"ש נפרד. מהסיור הזה, רמי לא חזר. "אני שומע את זה. אני עושה את כל ההדחקות שבעולם. שזה לא, ומבקש כאילו שיגידו את זה עוד פעם. ואני מבקש משלמה לעצור, כי אני הולך לוודא. אני אומר לו נכון? הוא אמר, כן. אני שואל אותו איך? הוא אמר לי איך. ומפה, אטרף", רינו משחזר.
"בקשר לחבר שלך, רמי הלפרין. רוצה להגיד לך משהו"
אבל במשך שלושה עשורים, הוא כמעט ולא דיבר על המראות והזכרונות מהמלחמה ההיא. מילה פה, מילה שם, אבל הוא לא רצה לחלוק את החוויה עם אף אחד. "כי אתה לא יכול להקל עליי מחוויית הכאב הזאת. אין שום סיכוי", הוא מסביר.
ומה בכל זאת הביא אותו ליצור תוכנית רדיו בגלי צה"ל על הסיפור האישי שלו, ולהתראיין לכתבה הזו? הודעה אחת מסתורית. "לילה אחד, זה היה בערב שישי, קיבלתי אס-אם-אס די מצמרר", הוא מספר, "היה כתוב בו משהו כמו: בקשר לחבר שלך רמי הלפרין, רוצה להגיד לך משהו. ענת".
ענת, כך התברר, היא ביתו של רמי, שנשארה בסוד. החברים לא ידעו שרמי הפך לאבא. למעשה, היא נולדה כחצי שנה אחרי תום המלחמה - ונשלחה לאימוץ. מאז שהייתה ילדה קטנה, ידעה שהוריה, אינם מי שהביאו אותה לעולם. היא תמיד נראתה שונה. בשנות שלושים לחייה היא החליטה לברר מי היו הוריה הביולוגיים, ומצאה את הסיפור של רמי.
"היא פתחה את התיק, ואמרה שקראו לו רמי הלפרין והוא היה בן 21 והוא היה צלם בהעולם הזה, תל אביבי, ושהוא נהרג במלחמת יום כיפור והוא השאיר אחריו הורים ואח. חזרנו הביתה, ובאינטרנט פתאום, אתה יודע, אתה מכניס את השם דבר ראשון ופתאום אתה רואה תמונה. אתה רואה תמונה של בחור בן 21 שיכול להיות אחי הצעיר והאובד, לא מישהו שאמור להיקרא אבא. זו הייתה הפעם הראשונה שדמיתי למישהו", היא מספרת.
אחר כך היא החלה לחפש גם את החברים של אביה. הם נדהמו מהדמיון הבלתי ניתן לערעור. היא הגיעה גם לרינו, שמתעקש לא לפקוד את הקבר, עד היום. זה עדיין מקום אישי מדי, פרטי מדי.
מה שנשאר אחרי הכל, היא המצלמה של רמי, שנותרה ללא פגע, עדיין עובדת. ענת מחזיקה בה.