יותר מ-60 שנה שכב האוצר שבמזוודה הכחולה של ראובן דה-רוס בעליית הגג. הזמן חלף, נולדו לו ילדים, נכדים ונינים, אבל לאורך עשרות שנים המזוודה נותרה חתומה - עד מותו. באופן אירוני, דווקא אחרי שנפטר נולדו פיסות חייו של ראובן מחדש. כעת החליטו האלמנה שרה והילדים למסור את המזוודה ליד ושם, כדי שתישמר.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"אבא לא בכה, הוא אמר ששק הדמעות יבש, שהוא לא יכול לבכות יותר", סיפר אורי כליל החורש, בנו של ראובן, ילד מאמסטרדם שגורש למחנה ברגן בלזן, והשאיר אחריו את היומן ועדויות מצולמות.
"ישבנו ליד הרכבת ולא היה לנו כוח", כתב ראובן על יום השחרור. "ואז הופיע הטנק של האמריקאים, וצעקנו: 'אנחנו חופשיים'".
"פתאום אנחנו מרגישים את רגע השחרור, אפילו במעט", הסביר חנוך כליל החורש, בן נוסף של ראובן. "מה שריסק אותי ממש זה כרטיסי הברכה", סיפרה מיכל, בתו של ראובן. "מישהו כתב 'שתהיה שנה יותר טובה לכל היהודים' מתוך החוויות הכי קשות בברגן בלזן".
תרשים של המחנה, עדויות מתפוררות וגם הודעה על מותו של היטלר - המזוודה מתקפלת מסודותיה ועל הכל מנצח דוקטור חיים גרטנר, מנהל אגף הארכיונים ביד ושם. אמנם אין לו מקטרת, אבל יש להיסטוריון מאפיינים של שרלוק הולמס. הוא מנער את האבק מעל הסיפורים, מצליב מקורות - הכול כדי לגלות עוד פרט מידע במלחמה נגד הזמן והמוות.
"הנאצים ניסו לא רק לרצוח את היהודים, אלא גם להשמיד את היכולת ללמוד מה קרה להם", הסביר חיים. "לכן העבודה שלנו ביד ושם היא לאסוף את כל פרטי הפאזל למקום אחד, ממש כמו עבודת בלשות".
עם מעבדה ניידת מגיעים אנשי יד ושם לבתי ניצולים או ילדיהם. חלק מהמסמכים נסרקים במקום, חלק יתוקנו במעבדה מיוחדת ויועלו לאינטרנט, יחד עם 154 מיליון דפי מסמכים שכבר קיימים.
כ-30 אלף פריטים נשמר בארכיון. חלק מהחפצים מטלטלים ממש: כמו בובה שנשמרה עם הילדה רגינה צמיט מלייפציג, ובתוכה נמצאו זהב ויהלומים, מה שאפשר למשפחה לממן את הבריחה ללא ידיעת הילדה.
יושב יד ושם אבנר שלו הסביר כי הוא מבין את הקושי להיפרד מהחפצים. "יחד עם זאת גם הניצולים מבינים שהם צריכים למסור את החפצים ליד ושם, כאן אפשר לשמור אותם", הדגיש. חיים וצוותו ימשיכו להציל סיפורי חיים נגד באויבים הגדולים ביותר שלהם - השכחה, הזמן והמוות.