היום (ב') נערכה הבגרות בספרות ברמה של שתי יחידות לימוד. לדברי רם פרנקל ודקל שי שחורי מצוות מורי "קידום בגרויות", שפתרו את השאלון, "הבחינה הייתה הוגנת בסך הכל. השנה בחר משרד החינוך שפרק החובה יהיה פרק השירה, והוא אכן היה מעט יותר קשה מהשאר, אבל פרקי הרשות אפשרו גמישות מרובה בבחירות היצירות, מה שסייע לתלמידים. האנסין, שממנו רבים פחדו, היה שיר של דן פגיס - שיר פשוט וחביב".
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
פרק ראשון - סיפור קצר
שאלה 1
השאלה מתאימה ליצירות: 'פרנהיים', 'צפירה', 'שפרה', 'העיוורת', ופחות מתאימה ל'אדונית והרוכל', 'יגון', 'המפתח', ו'כינורו של רוטשילד'. נדגים פה תשובה מלאה לפי "פרנהיים".
"פרנהיים"/ ש"י עגנון
• במרכז הסיפור עומדת שיבתו המאוחרת של וורנר פרנהיים, חייל אשר חוזר לביתו לאחר שנפל בשבי בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בחזרתו, מוצא פרנהיים את דלת ביתו נעולה, כמטאפורה לסגירת הלב של קרוביו בפניו. לאורך העלילה פרנהיים נפגש עם מספר דמויות אשר מבהירות לו באופן חד וברור כי אין הוא רצוי עוד בחיק המשפחה. ממפגש למפגש מתבהרת התמונה והקורא מבין כי בניגוד למיתוס השיבה המאוחרת אשר הוצג באודיסיאה, שיבתו המאוחרת של פרנהיים נחלה כישלון חרוץ.
• תפיסתו המוטעית של פרנהיים מניעה את עלילת הסיפור כולה, הוא מתעלם מהמציאות המוטחת בפניו ומנסה להשיב את הגלגל לאחור, להתאחד עם אינגה, אשתו, ולחזור לחייו הקודמים.
• דוגמאות לתפיסה המוטעית:
- ראשית, נתקל פרנהיים בשוערת ביתו, אשר מדברת אליו בהתנשאות ובזלזול וחושפת בפניו כי בזמן שהיה בשבי בנו מת ואשתו עזבה יחד עם אחותה ובעלה. פרנהיים מחליט לנסוע לליקנבך, כפר הקיץ בו נמצאת אשתו ולנסות לדבר על ליבה.
- כשפרנהיים מגיע לחווילה המשפחתית בליקנבך הוא פוגש את גרטרוד, אחותה של אינגה. גרטרוד מתייחסת אליו בצביעות ומציעה לו כוס מי פטלים, כסמל לכך שמבחינתה הוא אורח ולא חלק אמיתי מהתא המשפחתי. גרטרוד משקרת בנוגע למקום המצאה של אינגה ובכך מונעת מפרנהיים לפגוש אותה. בזמן שפרנהיים וגרטרוד יושבים ומחכים להיינץ שטיינר, בעלה הקשוח של גרטרוד, חושפות מחשבותיה של גרטרוד פרט חדש ומסעיר בפני הקורא: בעת שפרנהיים היה בשבי חזר לחייה של אינגה אהובה מן העבר, קרל נייס.
- בהמשך העלילה נפגש פרנהיים עם גיסו, שטיינר, אשר מבהיר לו באופן אלים והחלטי כי אין הוא רצוי עוד וכי עליו להעניק לאינגה גט. שטיינר מנסה לשפוך אור שלילי על דמותו של פרנהיים וטוען כי הזיווג בינו לבין אינגה אינו ראוי. לא רק שפרנהיים גנב כסף מהחברה של שטיינר אלא ששיקר בנוגע למותו של קרל נייס ובכך גנב את ליבה של אינגה. פרנהיים דורש לראות את אינגה ומסרב להאמין כי עזבה אותו לטובת נייס.
- אבל, חשוב להדגיש כי יש גם רמזים מטרימים שמראים שבתת-מודע פרנהיים מבין שאינגה לא תחזור אליו: משכון המתנה, העובדה שהשתהה כמה ימים לפני שנסע לליקנבך וקניית הכרטיס הלוך- חזור, כך שהמצב מורכב,, ואולי הוא כן מבין את מה שהסביבה מנסה לשדר לו.
- למרבה הצער, תקוותיו של פרנהיים מתנפצות בפניו. אינגה מסרבת לשתף עמו פעולה ומתנהגת כלפיו בקרירות. היא לא מתעניינת בו וניכר מתנועות גופה כי היא משתוקקת לכך שיעזוב את המקום ויניח לה לפתוח בחייה החדשים. פרנהיים אינו מסוגל לוותר על חלומו ומתחנן בפניה שתחזור אליו אך כאשר הוא כורע בפניה ברך ועוצם את עיניו היא מסתלקת והולכת. בנקודה זו מתחיל תהליך ההתפכחות של פרנהיים אשר פוקח את עיניו (באופן פיזי וסמלי כאחד), מביט על נעליו הישנות ומבין שלא ניתן לחיות בעבר, מסתכל על החדר הריק סביבו וסוגר את הדלת מאחוריו. בניגוד לדלת בראשית הסיפור שהייתה נעולה בפניו, כסמל להבנתו המוטעית את המציאות, את הדלת האחרונה סוגר פרנהיים בעצמו, היות והבין כי לא יכול לתקן את העוול וכי עליו להמשיך הלאה.
שאלה 2
השאלה מתאימה ליצירות: 'פרנהיים', 'צפירה', 'שפרה', 'יגון', ופחות מתאימה ל'אדונית והרוכל', 'העיוורת', 'המפתח' ו'כינורו של רוטשילד'. נדגים פה תשובה מלאה לפי 'יגון' מאת צ'כוב.
"יגון"/ אנטון צ'כוב
• הסיפור מציג בפני הקורא את דמותו של יונה פוטאפוב, עגלון אומלל אשר היגון רובץ עליו בשל מות בנו. לאורך העלילה מנסה יונה למצוא אוזן קשבת בפניה יוכל לפרוק את כאבו אך החברה האנושית מתעלמת ממנו לחלוטין.
• הביקורת החברתית בסיפור היא תגובה לתהליך העיור ברוסיה בסוף המאה ה- 19. העיר מתוארת כמקום מנוכר, "אנשים אצים רצים" מבלי שתהיה תקשורת בניהם, כמקום סואן, עם "אורות מפלצתיים". מכאן, הביקורת המרכזית בסיפור מופנית כלפי האטימות והקור של החברה האנושית, אשר מנוכרת לחלוטין לכאבו של היחיד. בסיפור, עובר יונה מספר מפגשים כושלים בהם הוא זוכה בהתעלמות מופגנת לכאבו.
ראשית, עולה לעגלתו של יונה איש הצבא. בתחילה נראה כי איש הצבא מעט מתעניין ביונה. אך עד מהרה ברור שאיש הצבא אינו מתעניין במצבו בעודו עוצם את עיניו ונרדם.
שנית, עולים לעגלתו של יונה שלושה שיכורים גסים. השיכורים מתעלמים מיונה לחלוטין ואף מתנהגים כלפיו בגסות. כשיונה מנסה לספר להם על מות בנו הם פוטרים אותו באדישות ואחד מהם אף מכה את יונה בעורפו. יונה השקוע ביגונו אינו מסוגל אפילו להרגיש את המכה ומתרפס בפני השיכורים.
לאחר כישלון זה מרגיש יונה שהיגון כה גדול עד שבמידה ויפרוץ מחזהו יציף "את העולם כולו". בצעד נואש מנסה יונה לפתוח שיחה עם חצרן העומד ברחוב אך גם זה מגרשו באגרסיביות.
עם סיום יום העבודה מגיע יונה אל הפונדק בו הוא שוהה. יונה המתאווה לשיחה מנסה לספר לעגלון צעיר אשר קם משנתו על מות בנו, אך זה אינו מגיב וחוזר לשנתו.
בסוף העלילה הולך יונה לאורווה, על מנת להאכיל את סוסתו. בעוד הסוסה לועסת חציר מתחיל יונה לספר לה על בנו, ועל רגשותיו עקב מותו ובניגוד לחברה האנושית ניכר כי עיני הסוסה בורקות וכי היא מקשיבה "ויונה נסחף אחרי דבריו ומספר, מספר הכל...".
• הביקורת מעוצבת באמצעות מספר אמצעים:
- ראשית, מוטיב העיניים. ידוע, כי העיניים הן החלון לנפש. כאשר יונה מנסה לייצר תקשורת, הסביבה עוצמת בפניו את עיניה, הן פיזית (איש הצבא והעגלון הצעיר) והן מטאפורית (השיכורים והחצרן). העיניים הסגורות מסמלות את הנפש הסגורה של החברה, את חוסר ויכולתה ו/או רצונה להיפתח בפני האחר ולהכיל את כאבו. בניגוד לחברה האנושית עיניה של הסוסה בורקות, כך מועצמת הביקורת כלפי החברה, היות וליונה נותר לתקשר עם בעל חיים בעודו מופקר לחלוטין על ידי בני האדם.
- שנית, הביקורת מעוצבת באמצעות הסדר ההיררכי של מפגשיו של יונה. האטימות האנושית מאפיינת את כל שכבות האוכלוסייה, החל בשוטר וכלה בעגלון צעיר ועני. כך מעצב צ'כוב את המסר לפיו אדם לאדם זאב וכי הניכור אינו מעמדי אלא אנושי.
- זאת ועוד, ראוי לדבר על האנלוגיה בין יונה לסוסתו. מתחילת הסיפור ועד סופו ניכר הדמיון בין השניים (תנועות הגוף, ההבנה של הסוסה כי יונה רוצה להגיע לפונדק ועוד). האנלוגיה מעצימה את הביקורת החברתית בכך שבעוד ובני אדם אינם מצליחים לייצר אינטימיות אמיתית, מוטל על האדם להזדהות עם בעל חיים.
שאלה 3
"איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות"/ גבריאל גרסיה מארקס.
• בתחילת הסיפור, שגרת חייהם של תושבי כפר באזור האיים הקאריביים מופרת כאשר איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות מופיע בחצר ביתם של פלאיו ואליסנדה. במהלך העלילה מנסה החברה לפענח מהיכן הגיע ואיזה מן יצור הוא (אנושי? על טבעי?) אך זהותו נותרת חידתית. בסיפור, ישנו מספר רב של דמויות משנה אשר מנסות לתהות על קנקנו של האיש הזקן. יש להדגים באמצעות שתי דמויות משנה.
• אחת מדמויות אלו היא דמותו של האב גונזאגה, נציג הכנסייה באיזור בו מתרחשת הסיפור. כאשר נכנס האב ללול בו נכלא הזקן הוא מברכו בבוקר טוב בשפה הלטינית, כדי לראות אם הוא מדבר את שפת האל ולהבין אם מדובר במלאך. משהזקן אינו עונה לו מסיק האב גונזאגה כי לא מדובר במלאך, אלא בתחבולה של השטן ומזהיר את ההמון הסקרן שלא להתקרב אל הזקן. האב גונזאגה מבין כי לא יוכל לפתור את חידת זהותו של הזקן לבדו ומבטיח לכתוב מכתב אל הסמכויות הממונות אליו שיעזרו לו בכך. חלופת המכתבים בין האב גונזאגה לבין "הדואר של רומא" מתנהלת בעצלתיים בעוד הכנסייה מורה על האב גונזאגה לערוך סדרת מבחנים שיקבעו האם מדובר במלאך: "אם לאסיר יש טבור, אם יש איזה דמיון בין הניב שלו לארמית, אם ביכולתו להתייצב פעמים רבות על ראש סיכה..."
האב גונזאגה מאופיין כדמות שטחית, בעודו משתמש בכלים רדודים לפענוח זהות הזקן. דווקא מייצג הכנסייה, מתעלם לחלוטין מצרכי הזקן האומלל ואינו מגלה כלפיו רגישות, חמלה והבנה. תרומתו לבניית משמעות הסיפור מעצימה את הביקורת של המספר כלפי החברה האנושית בכלל ושל בפרט, באשר לחוסר היכולת האנושי להתמודד עם הזר והשונה. זאת ועוד, כמייצג הכנסייה, מסמל גונזאגה את מוסדות הדת ואת בורותם באשר לעניינים רוחניים. דווקא הדת, שמתיימרת לספק תשובות לנושאים שמעבר, מעבירה את הזקן סדרת מבחנים מטופשים ונטולי משמעות אמיתית.
• דמות משנה נוספת המופיעה בסיפור היא זו של האישה אשר הפכה לעכביש. יום אחד מגיע לכפר קרקס נודד ובמרכזו "המופע העצוב של אישה, אשר הפכה לעכביש, על שום שהמרתה את פי הוריה". האישה עכביש מספרת לקהל את סיפורה קורע הלב, כיצד המרתה את פיה הוריה ויצאה לנשף וכאשר חזרה דרך היער פגע בה חזיז גפריתני שהפכה למפלצת. הקהל נמשך אחר מופעה המרגש של האישה עכביש ונוטש את "מופעו" של הזקן. לא רק שהאישה עכביש משתפת פעולה עם הקהל ושיש לסיפורה מוסר השכל ברור (יש לכבד את הסמכות ההורית), אלא ש"דמי הכניסה לראותה... פחותים מדמי הכניסה למלאך".
בין האישה עכביש לאיש הזקן ישנה אנלוגיה ניגודית מובהקת אשר מעצבת את ביקורתו של המספר כלפי הצורך החולני של החברה באטרקציות ובבידור זול. הזקן, שלא מתקשר עם הציבור ולא מספק תשובות בנוגע לזהותו זוכה להתעללות, ואילו האישה עכביש שמרגשת את הקהל זוכה לרחמים רבים. לפי המספר, החברה אינה מסוגלת להתמודד עם מסרים מורכבים ועם תופעות בלתי מוסברות, על כן היא מתעללת בזקן המסתורי. החברה האנושית סובלת מקהות חושים ועל כן היא זקוקה לריגושים קיצוניים וסוחטי רגש, בדמות האישה עכביש.
פרק שני - דרמה
שימו לב, בפרק זה יש לענות על שאלה אחת בלבד.
שאלה 4
במרכז המחזה עומדים שני גיבורים טרגיים: אנטיגונה וקריאון. שניהם גיבורים טרגיים ולכן שניהם סובלים. ניתן להדגים ע"פ כל אחת מהדמויות.
סבלה של אנטיגונה מתחיל עם תחילת המחזה, כאשר היא שומעת על כך שאחיה, אטאוקלס ופולינקס הרגו זה את זה וכי דודה, המלך קריאון הוציא צו לפיו אטאוקלס יקבר באופן ראוי ואילו את גופתו של פולינקס ישליכו לשדה למאכל הכלבים והציפורים. אנטיגונה מסרבת להשלים עם צו זה ומחליטה לפעול על פי חוק הלב והאלים (הקובע כי כל מת זכאי לקבורה ראויה ומכובדת). דוגמאות:
- בפרולוג, מנסה אנטיגונה לשכנע את איסמנה שתעזור לה בקבורת פולינקס, אך איסמנה מסרבת בטענה שמשפחתן סבלה מספיק וכי זו "אוילות לחרוג מעבר ליכולת". כגיבורה טרגית עקשנית, אנטיגונה אינה שועה לתחנוניה של איסמנה ומתמרדת נגד צוו של קריאון. בעודה קוברת את פולינקס (בפעם השנייה), אנטיגונה נתפסת על ידי השומרים ומובאת בפני קריאון, אשר מחליט לבסוף לכלוא אותה במערה שם תמות.
- במערכה הרביעית, מתואר הסבל הטרגי של אנטיגונה בעודה מובלת אל מערת הקבר שלה בשמלת כלולותיה. אנטיגונה האומללה מספידה את עצמה ובוכה על כך שלא תראה לעולם את האור השמש, שלא תזכה להתחתן ולהוליד ילדים. היא אינה מבינה מדוע איש אינו עומד לצידה היות והיא בטוחה בצדקתה ובנימוקיה לקבירת פולינקס. לבסוף אנטיגונה נוטלת את חייה ותולה את עצמה במערה.
סבלה של אנטיגונה נגרם בשל המעשה המביש שביצעה, המעבר על חוק המלך. אנטיגונה חטאה בחטא הגאווה, ההיבריס, ועל כן נגזר עליה לסבול. בהתאם למאפייני הגיבור הטרגי אנטיגונה מובילה בעצמה לאסונה, אף על פי שקיבלה מספר הזדמנויות להימלט מן האשמה היא החליטה לדבוק באמת שלה ושילמה על כך לבסוף בחייה. עיוורונה למציאות הוביל למותה בטרם עת. זאת ועוד, ראוי להתייחס לתפיסת הגורל הדטרמיניסטית (ידועה מראש, מוחלטת, ודאית) אשר מאפיינת את עולם הטרגדיה, לפיה על הגיבורים נגזר מראש אסון ודאי שלא יוכלו לשנותו.
קריאון, הינו גיבור טרגי נוסף אשר חווה סבל טרגי עצום. בעודו מוכתר למלכה החדש של תביי, מחוקק קריאון חוק לפיו אטאוקלס, מלכה המנוח של תביי יזכה לקבורה מכובדת ואילו גופתו של פולינקס, הבוגד שתקף את העיר, תושלך בבושת פנים אל השדה. קריאון מנסה לשמור על יציבות שלטונית ולהזהיר את העם מפני בגידה בתביי. אף על פי שמניעיו הגיוניים בבסיסם, החוק שחוקק עובר על חוק נעלה ומקודש: חוק האלים לפיו המתים זכאים לקבורה, ללא כל קשר למעשיהם בחיים. לאורך עלילת המחזה מתמודד קריאון עם התנגדות רבה מהקרובים לו ומרגע לרגע סף תסכולו עולה וזעמו מתפרץ. דוגמאות:
- במערכה השלישית, בנו של קריאון, היימון, מגיע כדי לדבר אל ליבו של אביו ולשכנע אותו לחזור בו מהחלטתו (עונש המוות לאנטיגונה ואי קבורת פולינקס). תחילה, משתמש היימון בדרכי דיפלומטיה אך כשכוונותיו האמיתיות נחשפות, קריאון משתולל בזעם וחווה כאב וצער רב על כך שבנו בוגד בו. כגיבור טרגי גאוותן, קריאון אינו מסוגל להתמודד עם הביקורת של היימון ומאיים על בנו שיוציא את אנטיגונה להורג לנגד עיניו. היימון מאיים על אביו שמותה של אנטיגונה יביא למוות נוסף (מותו שלו) ויוצא בזעם מהארמון. בתגובה, מחליט קריאון לשנות את גזר הדין של אנטיגונה על מנת שדמה לא יהיה על ידיו ושבנו לא יאשימו במותה.
- באקסודוס, סבלו הטרגי של קריאון מגיע לשיא בעודו שב אל הארמון עם גופת בנו בידיו (כאן יש לתת מעט רקע על האירועים שנמסרו מפי השליח). בנוסף, קריאון האומלל שומע על כך שבזמן שהיה מחוץ לארמון אשתו, אורידיקה נטלה גם היא את חייה. כאן, בסיום המחזה נותר קריאון חסר כל, משפחתו מתה ושלטונו נפל. קריאון מבין שהאירועים התרחשו באשמתו והוא מייחל למותו. ראש המקהלה אומר לו שהאלים יקבעו מתי ימות וקריאון מבין כי יאלץ לבלות את שארית חייו בידיעה שגרם בעצמו לאסונו הטרגי.
בדומה לסבלה של אנטיגונה, סבלו של קריאון נובע גם הוא מהמעשה המביש שביצע בתחילת המחזה, המעבר על חוק האלים באי- קבורתו של פולינקוס. כגיבור טרגי גאוותן חטא קריאון בחטא ההיבריס בכך שנטל את החוק לידיו והפר באופן בוטה את הערכים המקודשים ביותר בחברה היוונית. מובן, כי הסבל הוא תולדה של אופיו העקשן והבלתי מתפשר. חשוב להדגיש כי בניגוד לאנטיגונה, קריאון מגיע לידיעה, ההבנה שטעה ושביצע מעשה מביש. ידיעה זו מובילה לקתרזיס ולאישור מחודש של הערכים.
שאלה 5
שימו לב, בשאלה זו יש לענות על שני הסעיפים.
א. פירוש דברי המקהלה בסוף היצירה: החטא החמור ביותר הוא חטא הגאווה. חשוב להיות חכם, ואסור לפגוע בכבוד האלים. מי שיהיר ישלם על כך מחיר כבד, בסבל כבד, עד שבסוף ילמדו חוכמה.
יסודות העלילה הטרגית (יש לציין שאלו ארבעת עקרונות הטרגדיה ע"פ דורותיאה קרוק): המעשה המביש, הסבל, הידיעה והאישור המחודש של הערכים. דברים המקהלה משקפים את שלב האישור המחודש של הערכים, כלומר זה התפקיד הדידקטי של המקהלה.
ב. תפקידים נוספים של המקהלה וקטעים בהם הם מודגמים:
- המקהלה מייצגת את דעת האמצע, "שביל הזהב", ובכך לוקחת תפקיד דידקטי. למשל, בתמונה הראשונה אחרי דבריו החריפים של קריאון.
תפקיד של מספר- המקהלה מציגה את הדמויות, שומרת על אחדות המקום, מספרת את הרקע וכו'. למשל בפרולוג (ההקדמה).
- תפקיד של ניצבים- אנשי המקהלה מגלמים את העם (בנאומו של קריאון) ואת זקני העם (בהתלבטות של קיראון אחרי השיחה עם תרזיאס).
פרק שלישי- רומן ונובלה
שימו לב, בפרק זה יש לענות על שאלה אחת בלבד.
שאלה 13
השאלה מתאימה לרומן 'התפסן בשדה השיפון' היא לא מתאימה ל'סיפור פשוט' ול'חצוצרה בוואדי'.
התפסן בשדה השיפון
"התפסן בשדה השיפון" מאת ג. ד. סלינג'ר הינו רומאן המתאר "מסע חניכה" בן שלושה ימים שעובר נער בשם הולדן קופילד בניו יורק. זאת לאחר שעזב את הפנימיה היוקרתית בה למד (מקדים את סילוקו). במשך שלושה ימים הוא עובר שלבים שונים בבדיקת זהותו כאשר הקושי איתו עליו להתמודד הינו המעבר מעולם הילדים, בו הוא חפץ להישאר ואותו הוא רואה כטהור, אל עולם המבוגרים, אליו הוא עתיד להיכנס ואותו הוא רואה כצבוע ומסואב. הקונפליקט בין שני העולמות פוגע באיזון הנפשי של הולדן וגורם לו למשבר עצום עד כדי אשפוז.
במהלך הרומאן הולדן מרבה לתאר גילויים של סובלנות וחמלה אל מול אדישות ורוע של החברה. במהלך היצירה הקורא למד כי להולדן סבלנות וחמלה רבה כלפי הזולת, במיוחד הזולת שבשוליה. כך לדוגמא, בתחילת היצירה הוא מתאר את שותפו לפנימיה, רוברט אקלי, אשר דחוי חברתית ורק הולדן מוצא בליבו את החמלה והסובלנות ולקבלו. הוא אף מספר כי למרות הדחיה שמעוררת חזותו החיצונית והתנהגותו (סוחט פצעונים, לוקח דברים ללא רשות, גוזר ציפורנים על השטיח) הוא מתחבר איתו ואף מזמינו לצאת עמו לסרט.
חמלתו של הולדן מופיעה גם בהמשך, כאשר הוא פוגש אמא של תלמיד דחוי חברתית מכיתתו. הולדן רואה שהיא רוצה לשמוע אודות בנה ומחליט לשקר ולספר לה עד כמה בנה אהוד על ידי עמיתיו לכיתה. נראה, כי הוא מוכן לשקר מתוך חמלה על האם ועל מנת להשקיט את נפשה.
חמלתו כלפי הזולת מתבטאת גם בהמשך. במהלך שיטוטיו ניו יורק מבחין הולדן בשני ילדים מתנדנדים. הוא שם יד על הצד של הילד הרזה בשביל לעזור לו להשוות במשקל. במקרה אחר, הוא מבחין בילדה המתקשה לנעול גלגליות וגם שם הוא נחלץ לעזרתה. בהמשך, הולדן מתאר משפחה של הורים, הצועדים עם בנם. הוא רואה כיצד ההורים מתעלמים מהבן, הצועד קרוב לכביש ומצוי בסכנה. מן הראוי לציין, כי ייתכן והמשפחה המתעלמת מהבן, משקפת למעשה את מצבו של הולדן - משפחתו המתעלמת ממצוקתו הנפשית.
במקביל, במהלך היצירה קיימים גם גילויים של אדישות כלפי הפרט וצרכיו. נראה, כי למעשה הולדן מבין את עולם המבוגרים כעולם, אשר אדיש לצרכים של הפרט ואשר עסוק בדברים תפלים. זו הסיבה שהולדן אינו רוצה להיכנס אל עולם זה וחלומו הוא לברוח למערב ולהעמיד פני חרש אילם, על מנת שלא יצטרך לנהל שיחות נבובות וצבועות עם הסביבה.
אף המבוגרים, אותם פוגש הולדן במהלך היצירה, נוטים להיות אדישים לצרכיו ואינם רואים את המצב הנפשי הנורא, בו הוא נמצא. כך לדוגמא, בתחילת היצירה מתואר מפגש של הולדן עם המורה להיסטוריה, ספנסר. שם מספר הנער למורה אודות מפגש עם המנהל, אשר נותן להולדן הרצאה בדבר החוקים בעולם והצורך לשחק לפיהם. אף ספנסר מצדד בגישה זו. בהמשך, הולדן פוגש במורה נוסף, אנטוליני, וגם הוא אינו מוצא בליבו ולו טיפה של הבנה או חמלה כלפי הנער האבוד. המורה מרצה באוזניו על "הנפילה הגדולה" והצורך להיזהר ממנה.
האדם היחיד שמוצא סבלנות וחמלה כלפי הולדן הינו אחותו הקטנה פיבי. היא היחידה שמקשיבה להולדן ואוהבת אותו. היא שואלת אותו שאלות מכוונות ואומרת לו כאשר לדעתה הוא טועה. זו הסיבה שהיא היחידה שמצליחה לגורם לו לשינוי ולהתפתחות בהבנה שלו את מציאות חייו. היא מאפשרת לו להגיע לידי הבנה שהמעבר אל עולם מהבוגרים בלתי נמנע. בנוסף, בזכותה מבין הולדן שאת המעבר לא יצליח לבצע בכוחות עצמו והוא זקוק לעזרה. כלומר, גילויי החמלה והסובלנות שלה כלפיו מושיעים אותו מאובדן.
שאלה 14
השאלה מתאימה לרומנים: 'סיפור פשוט', 'חצוצרה בוואדי', ו'התפסן בשדה השיפון'.
חצוצרה בוואדי
• תיאור המרחב: שכונת ואדי ניסנס בחיפה בתחילת שנות השמונים. חיפה היא עיר מעורבת ורק בה (כמעט) יכול היה להתרחש מפגש כזה בין הודא לאלכס. השכונה מחברת בין "קבוצות שוליים" של החברה הישראלית. בנוסף, יש תיאור של הבניין המשותף ושל המשפחות הערביות בארץ ובלבנון.
• השפעת המרחב על התנהגות הדמויות: המרחב הוא שמפגיש בין הדמויות. חלק מהדמויות יוצאות ממנו (קרוב המשפחה של הודא, אלכס) כדי לקחת חלק בסכסוך ומשלמים עליו מחיר.
• תפקיד המרחב בבניית משמעות היצירה: המרחב הוא שמאפשר את הקשר, אבל גם מבטא את חוסר האופטימיות של המחבר לכך שהקשר אכן אפשרי. המרחב הישראלי לא מאפשר סיפור אהבה בין בני זוג מלאומים/ דתות שונים. המרחב מדגיש את הקונפליקט.
סיפור פשוט
• תיאור המרחב: העיירה שבוש, עיירה יהודית טיפוסית במזרח אירופה של המאה ה-19. מתוארים גם בית הוריו של הירשל, המכולת המשפחתית, ביתם של הירשל ומינה, מרפאתו של ד"ר לנגזם ועוד. בתשובה זו כדאי להתייחס למרתף ולסימליות של מקום זה, כמקום אפל, חשוך, המתאים לתפיסת עולמה של ציריל. כמו כן, כדאי להץייחס גם אל היער כמקום המסמל ייצריות בו בא לידי ביטוי השגעון של הירשל ושל דודו המשוגע לפניו.
• השפעת המרחב על התנהגות הדמויות: המרחב משפיע מאוד על הדמויות, שחיים בקהילה קטנה ומסוגרת. הירשל מושפע מאוד מהוריו ובעיקר מאימו שמכתיבים את חייו. אפשר להתייחס לכך שמינה ובלומה מייצגות טיפוסים שונים לחלוטין בגלל המרחב ממנו הגיעו (בלומה מעיירה ענייה עוד יותר, מינה מהעיר הגדולה וממרחב עשיר ושופע). אפשר בהחלט לדבר גם על העובדה שהירשל צריך להתרחק (למרפאה של ד"ר לנגזם) כדי להירפא.
• תפקיד המרחב בבניית משמעות היצירה: המרחב בונה את המשמעות החברתית של הרומן, משום שהוא מדגים את המחיר אותו הירשל משלם על החיים במרחב כה צפוף שאינו מאפשר לו "מרחב מחייה" והתפתחות.
שאלה 17
השאלה מתאימה אך ורק לסיפור פשוט.
• תיאור התנהגות חריגה או מצב נפשי מורכב של דמות מרכזית: כל תהליך השיגעון של הירשל הוא כמובן "מצב נפשי מורכב". יש לתאר את התהליך כולו.
• אירועים לדוגמא (צריך שניים): הירשל בוכה "על כפות המנעול" של בלומה, נדודי שינה ורצון לרצוח את התרנגול, סצינת השיגעון בעיר כולל המפגש עם משלחת המחפשים, ריפוי אצל ד"ר לנגזם.
• הגורמים שהובילו את הדמות לכך: ישנן גורמים רבים, וההכרעה בניהם תלויית פרשנות. יש לציין כמה גורמים (אך לא חייבם את כולם). היחסים הסבוכים על אימו (סיבה פסיכולוגית), הויתור הכפוי על בלומה, על האהבה (סיבה פסיכולוגית), תורשה של מחלה נפשית, קללה שהוטלה על משפחתו, השיגעון כמרד בהורים ובחרה, השיגעון כתכסיס התחמקות מהצבא.
פרק רביעי- שירה
שימו לב! פרק זה הוא פרק חובה! בפרק זה יש לענות על שתי שאלות.
שירת ימה"ב
שאלה 18- ישנה בחיק ילדות/ יהודה הלוי
• השיר "שינה בחיק ילדות" מאת ר' יהודה הלוי, הינו הינו שיר קודש מסוג רשות לנשמה. במהלך השיר פונה הדובר אל נשמתו, אותה הוא מדמה לתינוקת השינה בחיק ילדות, ודורש ממנה להפסיק לעסוק בתפל. הוא קורא לה להתמסר לעבודת הבורא.
• ביצירה קיים מתח בין המשיכה של הנשמה להבלי העולם הזה ובין השאיפה להתקרב אל האל. כך לדוגמא, המצב ההתחלתי של הנשמה, מתואר באמצעות המטאפורה "ישנה בחיק ילדות", דבר הממחיש, כי היא אומנם מצויה במקום נוח, אך הוא מקום השייך לילדים, חסרי הדעת ועצומי העניים. בהמשך, הדובר מסביר לנשמה שהגיע השעה לעזוב מקום נוח זה ולהתחיל לשנות את דרכיה - להתקרב לבורא.
• בסוגר של הבית הראשון הדובר מסביר לנשמה כי עליה לשנות את דרכיה, כי היא אינה צעירה עוד. הוא מסביר לה שהנעורים חולפים במהירות כמו נסורת ברוח: "נעורים כנעורת ננערו". ניתן לראות, כי בסוגר של הבית הראשון מופיע צימוד גזרי הבנוי מהשורש נ.ע.ר , שמטרתו לא רק לקשט את השיר, אלא להדגיש את המהירות בה חולפים הנעורים ואת הדחיפות בשינוי דרך החיים של הנשמה. כלומר, הנשמה אינה ילדה ועל כן עליה להזדרז ולשנות את דרכיה. צימוד גזרי מאותו השורש, נ.ע.ר, מופיע שוב בבית השלישי, שם אומר הדובר לנשמתו : "והתנערי מן הזמן כציפורים אשר מרסיסי לילה יתנערו". צימוד זה מדגיש את השורש נ.ע.ר ואת הרעיון לפיו הזמן חולף מהר. הדובר מצווה על הנשמה להתנער מן "הזמן" , אשר למעשה מייצג עיסוק בעולם החומרי המתכלה, עליו הזמן חל. הוא קורא לה להתנער מהבלי העולם הזה ולהתמסר לעבודת הבורא. מן הראוי להוסיף, כי ההתנתקות מהעיסוק בהבלים מדומה לפעולה טבעית בטבע - התנערות של ציפורים מרסיסי טל ("הנערי מן הזמן כציפורים אשר מרסיסי לילה יתנערו").
• ניתן לראות אם כן כי קיים מתח בין המשיכה להבלי העולם הזה ובין השאיפה להתקרב לאל. השורש נ.ע.ר החוזר לאוךר השיר נותן ביטוי למתח זה.
שירת ביאליק
שאלה 21 - לבדי/ ביאליק
חווית הבדידות של המשוררת מתבטאת בכותרת השיר ולכל אורכו כאשר הוא מאר כיצד נעזב תחילה ע"י חבריו, ובסוף כיצד עזב את אימו לבד בקן, ובכך נשאר לבד בעולם.
כמובן, יש צורך לדבר על הרובד הסמוי של השיר ועל הפרשנות שלו כשיר שמדבר על נטישת הדת לטובת ההשכלה ועל כך שהדובר משקף את הבדידות שחש כשכולם המשיכו והוא נשאר מאחור.
דרכי העיצוב לחוויית הבדידות (צריך שתיים):
- חזרה: "בדד, בדד נשארתי" (בית 2), שנאמר ע"י הדובר, "ואוותר לבדי, לבדי" (5) שנאמר ע"י האם. חזרה גם על המילה "כולם" (בית 1 ו-5).
- מטאפורת הגוזל והציפור מדגישות את הבדידות: הוא הגוזל היחיד שנשאר בקן (1), אצל אמא פצועה (2), שנתגרשה מכל הזוויות (3) ועוד.
- ארמז מקראי: "חרד חרדה עלי/ על בנה, על יחידה"- רמז אירוני לעקידת יצחק. הארמז מדגיש את בדידותו של הדובר.
שירת המאה ה-20
שאלה 28- אני זוכר שאלה בספר לימוד החשבון/ עמיחי
נושא השיר: נושא השיר חשבון הנפש של הדובר בסוף, והתפיסה המורכבת של החיים. משתמעת גם ביקורת על בתי הספר. בספר לימוד החשבון מופיעות שאלות תכליתיות וכמותיות, אבל לא מופיעות בספר שאלות קיומיות. בסוף השיר מתברר שהוא עורך חשבון נפש, ומבין, שלחיים שלנו אין ספר פתרונות. הסיום הוא אירוני (אמן) ומראה שהחיים של אדם אינם טכניים ונתונים לחישוב ולא צפויים וזה כל היופי בהם.
אמצעי עיצוב (צריך שניים):
- אנלוגיה (השוואה)
- שאלות רטוריות
- חזרה על המילה "יפגשו"
- מטאפורת "ספר לימוד החשבון"
שאלה 29- לא כברוש/ עמיחי
• השיר "לא כברוש" מאת יהודה עמיחי מדבר על האופן, בו רוצה הדובר לחיות את החיים, ליצור בהם ולסיימם. הוא מפרט אודות שני אופני קיום: האחד, ייחודי, בולט ונבדל מהרוב, ואילו השני אחד מתוך רבים, אנונימי ומגוון. לאורך השיר הדובר שולל בעקביות את דרך החיים הראשונה ומצדד בדרך השנייה.
• בבית השני, הדובר בשיר מתאר את האופן בו הוא רוצה לחיות באמצעות הדימוי לגשם : "...אלא כגשם בהרבה מקומות מעננים רבים, להתחלחל, להיות שתוי פיות רבים...". רעיון זה למעשה הינו המשך ישיר של הרעיון אשר הובע בבית הראשון, בו הכריז הדובר שאינו רוצה להיות כמו ברוש, אלא כדשא. כלומר, הוא מעדיף להיות אחד מני רבים וחלק מהכלל ולא בולט ונבדל. כאשר הדובר משווה את האופן בו הוא רוצה לחיות לגשם, ושולל אופן חיים המדומה לבן קיש, הוא למעשה מדגיש כי הוא רוצה לחיות בצורה טבעית ומגוון, שכן גשם הוא דבר טבעי, אך גם מגוון (כל טיפה שונה מחברתה), זאת בניגוד לבן קיש (שאול המלך) אשר מלך על העם בצורה פחות טבעית, מתוקף מעמדו.
• יתרה מכך, בבית השני, כאשר מובע רצונו של הדובר לחיות כגשם נחשפת המשמעות הארספואטית בשיר (יצירה המדברת על תהליך היצירה). הדובר לא רק מדבר על האופן בו הוא רוצה לחיות את החיים, אלא גם על האופן בו הוא רוצה ליצור בהם. הוא אומר שהוא רוצה "להתחלחל להיות שתוי פיות רבים, להיות נשים, כאוויר בשנה ומפוזר כפריחה באביב... " כלומר, הוא רוצה ששירתו תגיע אל הקוראים בצורה איטית וטבעית, כמו גשם ומים. אופן כזה היא תגיע לכל אדם ולא רק סוג מסוים של אנשים. השימוש בפעלים סבילים (להתחלחל, להיות שתוי, להיות נשום) מדגיש הנגישות של השירה אל הקוראים ואת הקלות בה הוא רוצה ששירתו תגיע אליהם מבלי שיעמלו בעבורה.
• בסיום נראה כי הדובר מספר לא רק האופן בו הוא רוצה לחיות וליצור שירה, כי אם גם על האופן בו הוא רוצה לעזוב את העולם. הוא מאחל לעצמו שהפרידה מהחיים תהיה שקטה וטבעית כמו החיים והשירה שיצר. ניתן לראות כי המוות מתואר הן כ"יציאה שקטה" והן כ"שר מתפטר". ייתכן , וזהו המשך של אותו רעיון לפיו גם המוות יעשה בצורה של חלקיקים רבים ושונים - הכוללים גם שקט, ללא תרועה וגם שר מתפטר, הגורף התייחסות רבה. כלומר, בתוך המוות גם כן יש רב - גוניות ומחסור בחד משמעויות .
פרק חמישי- שיר שלא נלמד
שימו לב! פרק זה הוא פרק חובה!
31. שימו לב, יש לענות על שני הסעיפים, א' ו-ב'.
א. החפץ המוכר המתואר בשיר הוא בלון, "בלונים של מסיבה" (שורה 1). הבלונים מתוארים בדרך מקורית ולא שגרתית, קודם כל בגלל שהם מואנשים (האנשה) לאורך כל השיר.
דוגמאות להאנשה: "מתרפקים" (1), "מקבלים בענווה את תקרת האולם" (3-4), "זהירים לציית..." (6) ועוד. שיא ההאנשה היא בתיאור רגעי המוות של הבלונים, תוך שימוש במטאפורה שאנחנו מכירים מתיאור מותם של אנשים "נשמתם פורחת" (9) או "נשמתם פוקעת" (11) שבמקרה של הבלונים מקבלת משמעות מיוחדת כי נשמתם היא האוויר שבתוכם. כך גם בתיאור "גופותיהם" (13) בסוף השיר.
הבלונים הם מטאפורה לחיי אדם, ולשלבים בחיי האדם.
אמצעי אומנותי חשוב נוסף הוא הניגוד, שמתבטא באמצעות המילה "אבל" (7), המעמיד את שני המצבים של הבלונים זה מול זה.
ב. השיר משלב בין שתי הנימות: כבדות ראש ושעשוע.
כבדות ראש- הנושא המדובר בשיר הוא המוות, גם אם של חפץ יומיומי ובר-חלוף כבלון. השיר מעורר מחשבות על החיים והמוות של בני האדם ורומז שאולי מה שקורה לבלונים יכול לקרות גם לנו, שחיינו פשוט יחלפו פתאום וכו'. בנוסף, התחושות של הבלונים מעוררות הזדהות, ולכן גם כובד ראש: הם מתרפקים וענווים, זהירים וצייתנים. כל התכונות החיוביות האלו לא עזרו להם, כאשר "הגיע שעתם", ואז הם מבוהלים, מופתעים מרופטים, ותועים.
שעשוע- במרכז השיר עומדים בלונים, חפץ יומיומי שמקושר לאסוציאציות חיוביות ושמחות. ההאנשה המקורית מפתיע אותנו ולכן משעשעת. נימה משועשעת יש גם בשורה האחרונה של השיר כשמסתבר שה"נשמות התועות" נמצאות לא בשאול, מתחת לאדמה, או בגבהי השמיים, אלא פשוט, "בערך בגובה האף". כלומר, אין כאן פתרון למסתורין שמעסיק את כולנו אודות החיים אחרי המוות, רק רמיזה על כך שהפתרון נמצא "מתחת לאפנו".