"הרגשתי שאוהבים אותי - ושעשו את זה מכל הלב": חודשים ספורים לפני מותה, הייתה לשחקנית וכל פרס ישראל, חנה מרון, שהלכה אמש (ו') לעולמה בגיל 90, הזדמנות מופלאה להביט לאחור לעבר הקריירה רבת השנים שלה - ולהודות לקהל ולעמיתיה בתיאטרון על הזמנים הבלתי נשכחים שבילתה על הבמה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 באינטרנט
בנאום מרגש שנשאה בסיומו של ערב מחווה מיוחד שנערך לכבודה בתיאטרון "הקאמרי" לרגל יום הולדתה ה-90 בדצמבר האחרון, הודתה מרון לקהל הצופים ולשחקנים שהיו שותפיה לדרך לאורך שנותיה הארוכות כשחקנית: "זה מרגש, זה מאוד מרגש. אין מילה אחרת. קשה לי להביע במילים את החוויה הזאת. מה שעשו כאן בשבילי, אין לי מילה אחרת לומר חוץ ממרגש".
אחרי שהודתה לקהל בדמעות של התרגשות, חזרה מרון להומור הייחודי שכה אפיין אותה והתלוצצה עם הצופים באולם: "תסלחו לי על ההתרגשות שלי, אבל הרגשתי שאוהבים אותי. הנכדים שלי פה, המשפחה פה, אל תביישו אותי. אינני יודעת, אבל הסתכלתי בעניין על כל הדברים שהראו פה. תשמעו, היו לי חיים מעניינים מאוד".
"המון זכרונות ורגעים יפים. אני אוהבת את הבמה"
כשהבחינה שנאום התודה שלה הולך ומתארך, אמרה מרון למנחת הערב, השחקנית והבדרנית רבקה מיכאלי: "רבקה'לה, אני מבינה שאת מחכה שאסיים". בתגובה ענתה לה מיכאלי: "חלילה, אני רוצה שתמשיכי ושגם תנחי את יום ההולדת ה-80 שלי. וזה לא עוד הרבה זמן. רואים שמנשמה ומכישרון כמו שלך (של מרון), נולד תיאטרון".
לסיכום, ולקול תשואות הקהל שנעמד על רגליו, אמרה מרון: "אני לא רואה את הקהל, אני אוהבת לראות פנים, ובכל זאת הרגשתי הערב שכל האנשים שהופיעו כאן ועשו את הדברים הנפלאים שעשו, עשו את זה באמת מכל הלב. יש לי המון זכרונות והמון רגעים, שאחרי שמסתכלים עליהם אני יכולה לומר רק דבר אחד - אני אוהבת את הבמה".
ממייסדות התיאטרון הישראלי לדורותיו
השחקנית וכלת פרס ישראל לתיאטרון, חנה מרון, הלכה אמש לעולמה בגיל 90 בבית החולים איכילוב בת"א בחיק משפחתה. מרון נחשבת לאחת הכוכבות הגדולות של התיאטרון הישראלי מראשית ימיו, והיא זכתה בפרס ישראל על פועלה כבר בשנת 1973.
מרון הייתה מראשוני השחקנים בתיאטרון הקאמרי של תל אביב, ומאז שיחקה בעשרות - אם לא מאות - הצגות שונות בו ובתיאטראות אחרים בארץ. גם בגילה המתקדם היא הצליחה "לגנוב את ההצגה" כשגילמה קשישה אילמת בהצגה "אורזי מזוודות" שהועלתה בתיאטרון הקאמרי בשנת 2011.
בין ההצגות הרבות שבהן שיחקה מרון: פונדק הרוחות, הוא הלך בשדות, פיגמליון, כטוב בעיניכם, בית בובות, הלילה השנים-עשר, הלו דולי, מדיאה, השחף, וכולם היו בניי. את דרכה המקצועית היא החלה כבר בגיל חמש, כשהתגלתה כילדת פלא בברלין שם חיה. ההצגה הראשונה שבה השתתפה מרון הייתה "פצפונת ואנטון" על פי ספרו של אריך קסטנר. בעקבות עליית הנאצים לשלטון, עלתה מרון יחד עם משפחתה לארץ ישראל בשנת 1933.
כשהייתה בת 17, הצטרפה מרון לסטודיו המשחק של "הבימה" ובגיל 22 היא הוזמנה על ידי מייסד התיאטרון הקאמרי יוסף מילוא ז"ל לשחק בתיאטרון שעמד להקים. תפקידה הראשון בתיאטרון התל אביבי היה כשחקנית מחליפה בהצגה "משרתם של שני אדונים".
הלוחשת לעציצים: מהתיאטרון לטלוויזיה
לצד הקריירה הענפה בתיאטרון, נכנסה מרון לזיכרון הקולקטיבי בתרבות הישראלית בזכות תפקיד טלוויזיוני אחד בלתי נשכח: בין השנים 1983-1986, כיכבה מרון בסיטקום הישראלי הראשון "קרובים קרובים", שבו גילמה את חנה, דודתם של יהורם (יהורם גאון) ותיקי (תיקי דיין). הדמות שגילמה נחשבה למאירת פנים, חדה ושנונה, שדבריה ביטאו את אשר על ליבם של התסריטאים יוצרי הסדרה.
עד היום הקהל הישראלי זוכר את קריאתה המיתולוגית "פתוח!" שקדמה לאות הפתיחה של הסדרה. משפט נוסף שאפיין את דמותה היה: "למה לא מספרים לי שום דבר בבית הזה?". בנוסף, דמותה התאפיינה בכך שהיא נוהגת לשוחח עם העציצים שבביתה ולהתחשב ברגשותיהם.
מהפציעה הקשה ועד שבירת שיא גינס
13 שנים לפני שכבשה את המסך הקטן עם "קרובים קרובים", חוותה מרון טראומה קשה: בדרכה לאודישן בלונדון היא נפצעה קשה בהתקפת מחבלים על מטוס "אל על" במינכן. כתוצאה ממתקפת הטרור, נקטעה רגלה השמאלית של מרון, והיא עברה טיפולים בגרמניה במשך חמישה חודשים.
לאחר הפסקה ארוכה, שבה מרון לקריירת המשחק והפכה לפעילה פוליטית הקוראת לשלום ולדו-קיום. לאור פעילותה הפוליטית-ציבורית, הצטרפה מרון בשנת 1993 למשלחת הישראלית שהתלוותה לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בטקס חתימת הסכמי אוסלו.
בשנת 2000 הייתה מרון ממייסדי תיאטרון אנסמבל הרצליה, שם התגוררה באותן שנים. היא ביימה מספר הצגות, ואף כתבה הצגה אחת, "שירים שיצאו מכסית", שבה נשזרו שיריו של המשורר נתן אלתרמן ז"ל.
באפריל 2007 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, ובשנת 2011 עם עליית ההצגה "אורזי מזוודות" בהשתתפותה, היא נכנסה לספר השיאים של גינס כבעלת קריירת התיאטרון הארוכה ביותר בעולם - 83 שנים.
מרון הותירה אחריה שלושה ילדים: האדריכל אמנון רכטר, החוקרת ד"ר עפרה רכטר והשחקנית והמוסיקאית דפנה רכטר.