פועל אשפה בפתח תקווה מצא לפני כמה שנים ציור בזבל ומכר אותו ב-350 אלף שקלים. למחרת הוא חזר לעבודה. זוהי הסוציולוגיה של הזבל: אפשר לדעת את מצבה של החברה לפי הזבל שהיא מייצרת, ופועלי הזבל הם הברומטר. הם רואים מה אנחנו זורקים, רואים מה קנינו ומשווים לשנה שעברה ויודעים לאבחן לא רע את מצבנו.
את הסבב אנחנו פותחים בשכונה חרדית בפתח תקווה. "אנחנו מקווים למצוא פלזמה מקולקלת, כמה כבר עולה לתקן אותה?", אומר ג'ורג' רוחן, אחד הפועלים שמוסיף "אין כמויות של זבל כמו כל שנה, אנשים לא קונים. אין מציאות, בשנה שעברה מה לא מצאנו?"
בשבוע שלפני פסח צובעים את הבתים, ומוצאים לא מעט דלתות ברחובות. "יש זבל שזורקים רק בפסח: תיקים, מזוודות, משחקים לילדים, זה זבל של פסח", אומר צ'רלי עקיבא, פועל נוסף. את התיקים בודקים לראות אם מישהו השאיר משהו בפנים, אבל אין תוצאות: "מציון תצא תורה, ומדתיים לא תצא אגורה", מסכמים הפועלים בתסכול.
בשוק הפשפשים כבר קשה למצוא מציאות כמו פעם. מה שבעבר היינו זורקים בקלות היום מעלים ליד 2 ולאיביי בתור "וינטג'" או "רטרו". הדברים כבר לא עולים בקלות על האלטע-זעכן כמו בעבר. ציון עאטר ואדהם אבו טאחון סורקים את הרחובות ביחד כבר שנים. "לפני חמש-שש שנים הייתי ממלא את הטנדר בשני רחובות, היום אתה רואה שהמצב קשה מבחינה כלכלית - פשוט קשה למצוא דברים טובים ברחוב", אומר ציון.