השבוע מלאו חמש שנים לביצוע תוכנית ההתנתקות, במהלכה פונו אלפי ישראלים מביתם שבגוש קטיף. זהבה ממן, גלית זוביב ועמליה אבינועם שניהלו את גן הילדים בהתנחלות ניסנית העתיקו את הגן כפי שהוא - לאתר הקראווילות בניצן.
"המחזור הראשון שלי עוד מעט משתחרר מצה"ל", מספרת בגאווה הגננת עמליה, "אצלנו אין ביישוב כעסים על צה"ל - אלא בכלליות על המדינה". "חוסר הוודאות הוא מאוד קשה, והכעס הופנה כלפי המדינה בעקבות חוסר הוודאות, הפינוי, לקיחת הבית". זוביב סיפרה כי בשנה הראשונה לאחר הפינוי, לא הסכימה בתה להשתתף בטקסי יום הזיכרון והעצמאות.
"בית הוא רק קירות"
"אני קצת שונה מאחרים", אמרה זהבה ממן, שהחליטה להתפנות מרצון מהיישוב. "היו לי חוויות טובות בניסנית, זה ההתחלה שלי, זה ההתחלה של בית חדש, נולדו לי שם הילדים שלי, אבל השנתיים האחרונות היו קשות". ממן איבדה את חברתה הטובה, שולה בטיטו ז"ל , שנרצחה בפיגוע ביישוב. "זה הנחית אותי למציאות, חיכיתי לצאת משם ושיהיה משהו חדש בחיים".
עמליה אבינועם, ממייסדי ניסנית, הסבירה על החשיבות של זיכרון הפינוי. "הפינוי הוא חלק מההיסטוריה ויש לשמר אותו. אבל צריך להתרכז בדברים הטובים שהיו שם". אבינועם פנתה גם לפוליטיקאים שינסו ללמוד מהטעויות שליוו את הטיפול במפוני הגוש. "תחשבו על האנשים", היא קוראת להם.