בשנת 2014 רוב מי ששרד את התופת כבר אינו בין החיים, והמידע שנאסף ממי שחוו כילדים את השואה, צובע בפסים אחרונים של דרמה את השוליים של הפסיפס הגדול. אחת השאלות שנותרו כעת היא כיצד ייראה הזיכרון בעוד 20, 50 ו-100 שנים. המומחים חלוקים: אולי השואה תהיה רק "עוד רצח עם", עוד סעיף מתוך שורה ארוכה של זוועות שחולל לעצמו המין האנושי.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"זה יכול לקרות בעוד כמה דורות, ייתכן שכבר בתוך דור אחד", אומר ד"ר רפי ואגו, היסטוריון. "מה שחשוב בבניית הנרטיב הוא לשלב את האסון היהודי בהיסטוריה של עמים אחרים, להבהיר שאסונם של היהודים הוא חלק בלתי נפרד מתולדות העם הגרמני, הפולני, ההולנדי, וכך הלאה".
"לעולם אין אינטרס להמשיך לזכור כזו זוועה", אומר פרופ' דוד פסיג, מומחה לעתידנות. "זה לא מה שאנחנו היינו רוצים. אנחנו היינו רוצים שזה ייזכר עוד אלפי שנים. כי רק אם זה אכן ייזכר, זה לא יקרה לנו שוב. אם השואה תיזכר, אולי לעמים אחרים זה לא יקרה".
לאחרונה יצא לדרך פרויקט יוצא דופן באוניברסיטת קליפורניה שעשוי למצוא פתרון, ולו חלקי בלבד להיעלמות העדויות. ניצול שואה הקליט בעבר את תשובותיו לשאלות כה רבות, שהתלמידים יכולים לקיים שיחה עם ההולוגרמה שלו, שנים לאחר שהוא כבר נאסף אל אבותיו. התלמידים מצליחים לנהל דיאלוג עם ניצול השואה, ולדלות ממנו פרטי מידע על עברו ועל סיפורו האישי, ובכך לחוות, גם לאחר שנים, שיחה עם מישהו ששרד את הזוועות.
מקדשי הזיכרון והלמידה שלנו, בישראל, פועלים גם בימינו במלוא המרץ: יד-ושם, במפעל התיעוד המרשים, אוגר ודוגם עשרות אלפי עדויות, כולן מגיעות אל מעבדת המדיה הדיגיטלית שבכל יום נתון מעבדת מידע. למשל אסופת תעודות נאציות שהגיעה רק לאחרונה במיקרו-פילם ישן מארכיון קטן באיטליה.
בית התפוצות מאפשר כמעט לגעת בחליפה של אלפרד דרייפוס, שנטילת הדרגות ממנה הניעה את גלגלי הציונות. כך גם את התבליט שמתאר את הרגעים שאחרי חורבן הבית השני, ככל הנראה השואה הגדולה הראשונה של העם היהודי, שריד שסביבו נבנה מיתוס וסביבו מתחיל הסיור במוזיאון העם היהודי.
"המדינה צריכה לקבע מסורות דתיות סביב האירוע הזה"
סקר מיוחד בקרב צעירים מצביע על כך שהמפגשים הישירים עם הניצולים, הם החלק החשוב ביותר של הזיכרון. "אנחנו כבר מרגישים את החוסר, עשרות ניצולים עבדו איתנו שנים רבות", אומרת איה בן נפתלי מנכ"לית "משואה", מכון המפגיש בין צעירים לניצולי שואה. "כעת אנו פועלים להקים מרכזי מולטימדיה שמפגישים את הצעירים באופן אחר עם הסיפורים האותנטיים של הניצולים".
המומחים מאמינים שההיסטוריה נבנית סביב המדרשים והציוויים הדתיים ורק כינוס של השואה, הגדת אושוויץ למשל, או צום גטו ורשה, הם שיאפשרו לזיכרון לשרוד עוד מאות שנים. "אם לא נעשה מעשים שמקבעים בתודעה הלאומית והבינלאומית את הזוועה, יהיה לנו מאוד קשה לתקן את זה בהמשך", אומר פרופ' פסיג.
לדבריו, "אני מציע שמדינת ישראל תקבע מסורות ותרתום אנשי דת כדי ליצור מסורות דתיות לאירוע הזה, אחרת הוא ייעלם. רק מסורת דתית יכולה להמחיש את הזוועה למשך אלפי שנים, דור אחרי דור. הדוגמה הבולטת היא זו של יציאת מצרים. הפכנו אותה למסורת דתית והמושג של יציאת מצרים, אקסודוס, הפך להיות נרטיב לאומי ובינלאומי".