בשעה שרובנו פוקדים את בתי העלמין ותועים בין החלקות, יש מי שמכירים היטב את סמטאותיהם, את שורות המצבות ואת שבילי המעבר רצופי העשב. הם שם כמעט מדי יום, מסרבים להרפות. חווים שוב ושוב את היום הנורא שבו השתנו חייהם לנצח. כולם עדיין נושאים את הכאב ואת האובדן, את הדמיונות על חיים שלעולם כבר לא יהיו להם ואת עומק החלל שנפער בנשמתם בדמות יקיריהם שאינם עוד. בעוד שחלקם מוסיפים להתמודד עם נהרות הזעם והתסכול על הסתלקותם, יש מי שבוחרים מדי יום למלא את הריק שהותירו אחריהם בהבנה וסליחה.
"אין בי כעס כלפי רוצחו של אבי", מספרת אסנת פנקס צימרינג, ששכלה את אביה אודי צימרינג ז"ל בהתקפת מחבלים בירושלים בשנת 1984. "עצב וגעגוע הם רגשות שקשה הרבה יותר להתמודד איתם. החלטתי לנטוש את רגש הכעס, ולסלוח. בעיקר בשבילי, לא בשבילו, המחבל עצמו לא מעניין אותי. אני מרגישה שהכעס מאכל אותך מבפנים".
אסנת הייתה בת 7 בלבד כשאביה אודי נרצח בידי קבוצת מחבלים ברחוב המלך ג'ורג' בבירה. הוא נפגע אז מרסיסי רימון שהושלך לעברו וספג פגיעה אנושה בזמן שעצר להושיט עזרה לפצוע אחר בתקרית. לאחר שלושה שבועות של אשפוז מת מפצעיו. רוצחו שוחרר כשנה לאחר מכן, במסגרת עסקת ג'יבריל.
"אני בוודאי לא יודעת את הסיבה שהוא עשה את הדבר הנורא הזה", היא מתוודה. "אבל החלטתי להסתכל למצב בעיניים. הוא לא מפלצת בעיני, אין מפלצות בעולם. בסופו של דבר אלו אנשים, שקמים בבוקר והולכים לישון בלילה בדיוק כמונו. אותו אדם בחר לעשות משהו נורא ואיום ששינה את חיי ואת חייו עד אין קץ, אבל בסופו של יום - זה איש. אני לא יכולה לדמיין מה עבר עליו, אם יש לו רקע כלשהו ואם הוא היה שונה אז זה לא היה קורה. לעולם לא נדע מה היה לו בראש, המציאות היא מורכבת. לכולנו יש רקע משפחות ואמונות שאנשים מגיעים מהם, ואסור לבטל את התחושות של המחבלים גם אם הן נוראיות".
"זה מרגיש כאילו פוסחים על הכאב שלך"
לצד הכלת הטרגדיה, יש מי שאינם מסוגלים לשאת ולו בדל של מחשבה על מחילה כלפי מי שעקר את השמחה מחייהם. "לעולם לא אוכל להבין שום רוצח, יהודי או ערבי כאחד, שלוקח חיים והורס משפחה", אומרת בכאב אילת אושר, שבעלה אבי נרצח בידי אחד מעובדיו הפלסטינים במטע התמרים שלו שבמושב משואה בשנת 1991. "לא מייחסים כאן כבוד לחיי אדם. אני מדברת על אנשים שמקבלים את ההחלטות, על בתי המשפט, על האנשים שאומרים שמחפשים אחר הרוצחים בכל אירוע רק כדי לשחררם".
פצע הזיכרון שהותיר מותו של אבי החל לדמם שוב באחרונה, לאחר שרוצחו שוחרר במסגרת הפעימה השלישית כחלק מהמגעים המדיניים. "לא השכילו אפילו לגרש אותו מהארץ", מוחה אלמנתו. "הוא שוחרר לכפר שלו בבקעה ואני מצליחה להפסיק לחשוב עליו, כשמחר הוא יכול לשוב ולעבוד אצל חקלאי אחר. איך אפשר להבין או לסלוח כשהוא ממשיך בחייו כרגיל ואנחנו מצולקים לעדי עד? זה מרגיש שמישהו פשוט פוסח על הכאב שלך".
שחרור רוצחו של אבי הוסיף משקל עצום לנטל השכול של בני משפחתו, שמלווה אותם כעת בתחושת החמצה ואכזבה שלא מניחה להם. "זו תחושת כישלון אישית", מספרת אלמנתו. "הרגשתי שלא הצלחתי לעמוד על המשמר. הבטחתי שהוא לא ייצא לעולם. חסמתי את זה בכל כוחי כל השנים הללו - הפעם זה כשל ואני לא מוצאת מנוחה. ביום העצמאות השנה אסע לבקעות. מעולם לא שיניתי את כתובת מגוריי, אבל זה מבחינתי הבית שלי. שם השארתי את אבי, למרות שהוא קבור ברעננה לצד הוריו. השנה, גם המחבל יהיה שם, לא רחוק מהמקום שבו הוא נטל את חייו של בעלי".
הכעס כבר נעול, אבל עדיין מטלטל
למרות הנסיבות המרות, לא נוהגת משפחתה של אסנת לייחס משמעות מיוחדת ליום הזיכרון, שמצוין מדי שנה כמעט ביום מותו של אביה. "זו תמיד תקופה קצת מוזרה", היא מודה. "זה תמיד תמהיל של זיכרונות וגעגוע. יום הזיכרון הוא בהחלט יום ציון חשוב ברמה הלאומית עבור אומה שלמה שמתייחדת עם זכר מתיה, אבל המשפחה שלי לא מייחסת לו חשיבות גבוהה במיוחד, שכן אנחנו מתמודדים עם משקעי השכול יום יום".
בין השאר, מרשה אסנת לעצמה להתנבא ולבטא גם מתחושותיו של אביה המת. תחושות שאותן היא מבססת, לגישתה, כחלק מביטוי מורשתו. "אבא שלי היה אוהב אדם, והוא נהרג בזמן שרץ לעזור לאנשים", היא מעידה. "הוא היה טיפוס שהתחבר עם כולם; מהספר של אמא שלי ועד לאחרון האנשים שפגש בעבודתו, ואני חושבת שאת המורשת הזו אני ממשיכה".
עם הקריאות לנקום את דמם של הנרצחים מודה אסנת כי היא אינה מסוגלת להזדהות. "אין לי את הצורך הזה", היא מסבירה. "אם כל אחד היה נוקם את נקמת העוולות שעשו לו, הייתה כאן אנרכיה, וזה לא התפקיד שלי. מאבא שלי למדתי על אהבה, סליחה וסובלנות, ואני רוצה לסלוח. את הסליחה הזו אני עושה בשביל עצמי. המחבל הזה הרג אדם צעיר ובעל משפחה, ואני אינני בעד טרור. אני רק אומרת שמעשיו לא נמצאים בוואקום".
"גם מי שעושה דברים נוראיים - הוא אדם"
"לעתים אנשים לא יבינו את מה שאני אומרת", היא מוסיפה ומסבירה. "כדי לסלוח באמת, צריך להפסיק את הדמוניזציה שעושים לצד השני, לפעמים צריך להסתכל ולראות שמאחורי השד עומד בנאדם, אני מאמינה שגם אם מישהו עושה דברים נוראיים, בסופו של דבר הוא אדם בשר ודם והאינטרס שלי הוא לסלוח".
למרות תחושותיה הקשות, מוצאת גם אילת בתוכה את האומץ להודות כי בעלה היה בוחר בדרך של הבנה. "אני לא בטוחה שהוא היה נוהג כמוני", היא מתוודה. "הוא היה אומר לי 'אל תשימי לב, תזרמי'. הוא היה מאוד אופטימיסט וחבר טוב של הפועלים שלו. הוא דאג להם כל הזמן, ונהג לקחת אותם לבדיקות רפואיות, עם זאת אנשים שונים מקבלים בצורה שונה את הסיטואציה. אני חיה לאורו של אבי. הוא מאוד השפיע על כולנו, כאדם כריזמטי בעל דעות מאוד מוצקות, אבל במקרה הזה אני קצת מתפצלת ממנו, למרות שאני מרגישה שהוא היה נוהג אחרת ממני. אם היה לנו אות קין כמו בתנ"ך - המחבל היה מסתובב איתו על המצח".