בדרך כלל אנחנו פוגשים אותם אחרי: אחרי שנשמעת אזעקה או אחרי שנופל קסאם או פצמ"ר ליד ביתם. הפעם ביקשנו מבני הנוער ביישובי עוטף עזה להעביר באמצעות מצלמות הטלפון החכם שלהם את תיעוד שגרת יומם, את רגעי האזעקות והנפילות, את הפחדים ואת התקוות. פרויקט מיוחד, ללא פילטרים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
לתושבים הצעירים של מערב הנגב לא נותר מהתקופה השקטה שלאחר מבצע "עמוד ענן" אלא זיכרון. רובם כלל לא מכירים מציאות שבה לדריכות אין תפקיד מכריע בכל רגע ורגע, אלא רק הפוגות. "לפני שבועיים חזרנו מחודש מלחמה שהיינו חייבים להתפנות בה", מספרת שי-לי ווסטלנד, בת 15 מקיבוץ ניר עוז למצלמת הסלולרי שלה. "כשחזרנו היינו בטוחים שהמצב הזה נגמר, אבל מסתבר שלא".
במשקים השגרה אף קשה יותר. שעות על גבי שעות מעבירים בני הנוער בין השדות לפרדסים והלולים, ממתינים לאזעקה שתגיע. "אנחנו עובדים כאן ברפת בלי מוזיקה, בגלל האזעקות", מספר בן דרורי, בן 17 העובד ברפת קיבוץ זיקים. "פעמיים-שלוש בערך פגע פה קסאם ברפת, בתוך אחת הקבוצות. פרות נהרגו. וזו השגרה פה, עובדים בין אזעקה לאזעקה".
"אנחנו בהופעה של סוף הסמינר שלנו, שהתחיל בלי כלום ונגמר עם פצצות", מספרים באירוניה כמה צעירים מהאזור על רקע ביצוע השיר "אחלום לנצח" של הכספרים. "בקושי יש לנו אנשים, אבל גם כשיש אזעקות ועדיין קשה - אנחנו עדיין ממשיכים לנגן. לא נפסיק לשיר".