תעלומת המנהיג הערבי שנרצח: מי הרג את המנהיג הכריזמטי של הציבור הערבי בירושלים בזמן המנדט הבריטי - אולי תושבי אבו גוש? אולי אנגלים שהיו שומרי ראשו של חוסייני? או אולי בכלל אחמד עבדאללה, שיותר מאוחר נקרא בשם שלמה עמיר?
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
עד היום יש ישראלים שהשם "קסטל" לא אומר להם הרבה, אך אין אף לא פלסטיני אחד שאינו מכיר את השם הזה, כי מבחינתם כאן התחיל האסון הגדול - הנכבה. בקסטל, בשעה מוקדמת לפנות בוקר, מישהו הרג את המנהיג הנערץ עבד אל קאדר אל חוסייני.
חוסייני, גיבור הערבים וצרת היהודים, לקח את הפיקוד על הפלסטינים באזור ירושלים - זמן קצר לפני שהבריטים יצאו מהארץ וחזרו לאירופה. כבן למשפחה מיוחסת שאביו היה ראש העיר ירושלים, חוסייני היה חריג בנוף מאחר שרוב האצולה הפלסטינית לא היתה לוחמת ופתאום בא אחד מהם - ועומד בראש כל הקרבות.
"ההצלחה הראשונה הגדולה שלו היתה שיירת הל"ה - האסון הנורא בו נהרגו 35 אנשים, מהמובחרים ביותר בפלמ"ח", סיפר העיתונאי והסופר דני רובינשטיין. "אחר כך היו שיירת חולדה, שיירת נבי דניאל, שיירת יחיעם. כל השיירות האלה שנהרגו בהם עשרות אנשים מההגנה - זו היתה ההצלחה של עבד אל קאדר".
עבד אל קאדר סירב לשמוע על פשרה בדמות חלוקת הארץ. האסטרטגיה שלו הייתה להכניע את היהודים וזה עבד לא רע, עד שהפלמ"ח כבש את הכפר הקטן בראש הגבעה השולטת - הקסטל. משה כצנלסון, מלוחמי הפלמח בקסטל, סיפר על כיבוש הגבעה: "לא היה שום דבר מיוחד בקרב הזה. כלום. כמה יריות והערבים ברחו, ואנחנו נכנסנו לכפר".
אמר "הלו" במקום "מרחבא"
עבד אל קאדר שמע שהקסטל נכבש בעת שהיה בדמשק לבקש נשק ממנהיגי ערב. הוא מיהר לחזור לירושלים, ריכז תוך כמה שעות כ-300 לוחמים ויצא לקרב, שממנו לא שב. שמועות רבות הסתובבו על נסיבות מותו של הגיבור הפלסטיני, ורבים התהדרו בהיותם אלה שלחצו על ההדק והרגו אותו: היו שאמרו שתושבי אבו גוש היו מעורבים, או אולי קצין אנגלי, או בכלל אחמד זוט - שהפך לסייען לטובת ישראל מייד אחרי מלחמת העצמאות ועוד שנים רבות אחרי כך עד שפרש מעסקי המודיעין והתגייר.
אולם כפי הנראה, הסיפור פשוט יותר. בלילה שבו לוחמיו של עבד אל קאדר ניסו לכבוש את הקסטל, הוא עלה עם שני מלווים צעירים לברר מדוע ההתקפה נתקעה, אך טעה בדרכו והגיע בטעות לעמדה שבה היו חיילים מגדוד מוריה.
בעמדה היו עוזי סלמן ולרס"פ מאיר קרמיול שזיהו את הדמויות וקראו לעברם "מרחבא יא ג'מעה". עבד אל קאדר, שחשב ככל הנראה שמדובר בשכירי חרב אנגלים, ענה "הלו בויס", וכך, כששני החיילים הישראלים מבינים שאלה שמולם אינם בריטים - הם יורים ופוגעים בצללית האמצעית, ושתי הדמויות האחרות בורחות מן המקום.
הצרור שהציל את ירושלים
אלא שיש אדם נוסף שמתעקש כי הוא זה שהרג את עבד אל קאדר - משה כצנלסון מהפלמ"ח. "אני רואה שלוש דמויות של ערבי עם כאפיות", סיפר. "אני לא חושב הרבה ולא מחכה לפקודות אלא שולח צרור. אחד נפל, שניים התקפלו - אני לא יודע מה איתם". את גרסתו מחזקים יורם קניוק, גם כן איש פלמ"ח וסופר, המתאר בספרו "תש"ח" דברים הדומים ברוחם שלאלה של כצנלסון וגם עמוס אילון, סופר והיסטוריון, שכבר בשנת 1948 נוקב בשמו של כצנלסון כמי שהרג את אל חוסייני.
כשעבד אל קאדר לא חזר בבוקר לירושלים הפלסטינים החלו לדאוג. שני מלוויו אמרו שהוא נעלם להם כי לא רצו לגלות שלמעשה נטשו אותו לאחר שנורה. המוני ערבים הסתערו על הקסטל כדי להציל את מפקדם הנערץ. 39 לוחמים יהודים נהרגו, וביניהם מאיר קרמיול. אחרי שכבשו את הקסטל, הערבים נטשו את הגבעה והלכו להלוויה של עבד אל קאדר - הגדולה ביותר שידעה ירושלים. ולוחמי הפלמ"ח, הם כבשו שוב את הקסטל - ללא כל התנגדות.
ככלות הכל ואחרי הכל, זה לא משנה מי הרג את אל חוסייני, אם כי ברור שהמזל שיחק לטובת הצד היהודי. אבל יש אומרים שהצרור הקצר ההוא - של קרמיול או של כצנלסון - הציל את ירושלים.