העיסוק השגרתי של חלקנו בהיבטי המוסר המורכבים ממושגי המחילה והכפרה, הולך ומתחדד בעיקר לקראת יום הכיפורים, המסמן את מידת יכולתנו לבקש מחילה מהזולת, ומאתגר אותנו עם הקושי האדיר בהצמחתה מתוכנו. יש מי שנסיבות טרגדיות השרישו את הסליחה בתפיסת עולמם, והפכו אותה לחלק הכרחי בתהליך ההחלמה האישי שלהם מתחושות הכאב, הזעם, הצער והשכול שמסרבות להרפות.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
זהו יום הכיפורים הראשון שמציינת דרורה אטיאס, מאז נרצח בנה נאור בראשית השנה בידי צעירים בפתח תקווה. חודשים לאחר האירוע הטראגי ששינה את חייה, מנסה האם להוליד מתוך המחילה תיקון לעולם כדי למנוע מקרים דומים בעתיד. "אין לי שום דבר נגדם, אני לא שומרת טינה", אומרת האם בהתייחסה לקבוצת הנערים שהואשמו ברצח בנה.
"ייתכן שבמצב אחר הדוקר לא היה עושה את זה, אבל הייתה פה הסתה. אם הם היו אחד מול השני הוא לא היה רוצח אותו, כך שאין לי דבר עם הדוקר עצמו. חשוב לי יותר לראות כיצד מונעים מקרים כאלה".
לצד למידת הבניית הנסיבות אשר הובילו לטרגדיה, מקפידה האם לסייג את המסר שהיא נושאת ומבהירה כי למרות שאש הנקמה לא מבערת בה, אין בעמדתה כדי לחסוך מהאשמים את הדין. "הם צריכים לקבל את המקסימום, כדי שאחרים יראו וייראו, אבל זה לא בא ממקום של נקמה", היא אומרת. "אני יכולה לסלוח לו, כי יום כיפור עוסק במעשים שבין אדם לאדם. הדוקר לא קיבל את הכלים המתאימים להתמודדות עם המצב, אך המחילה היא גם בין האדם למקום. כאן המסר הוא שאם אני רחמן תהיה גם אתה רחמן".
"מבינה את משמעות המעשה של רוצח בני"
גם רובי דמלין כבר לא מאמינה בנקמה. 12 שנים אחרי ששכלה את בנה דיוויד בפיגוע ירי סמוך להתנחלות עופרה, היא מבקשת כעת לסלוח לצלף הפלסטיני שירה את הקליע ששם קץ לחייו, דווקא מתוך הבנת העוול שבמעשה שביצע. "משמעות המילה 'סליחה' בעבורי, היא לא להשתמש בזכות הנקמה", היא אומרת. "כשעצרו את מי שירה בדיוויד, ביקשתי לשאול על הרקע שלו. סיפרו לי כיצד בילדותו הוא ראה את דודו נהרג אל מול עיניו, ואיך במהלך האינתיפאדה השנייה אף איבד שניים מבני משפחתו. זה גרם לי להבין את המשמעות של המעשה שעשה; הוא לא הרג את דיוויד בגלל שהוא היה דיוויד".
את ההתמודדות הבלתי אפשרית הזו העלתה דמלין לפני מספר שנים על הכתב, ושלחה את הדברים לרוצח בנה. "ביליתי לילות רבים ללא שינה במחשבה על מה לעשות. האם עלי להתעלם מכל העניין או לנסות למצוא דרך לסגירת מעגל ולפיוס", כתבה. "בחירה זו אינה קלה לאיש, ואני אדם רגיל ולא קדוש. הגעתי להחלטה שאני רוצה לבחור בדרך הפיוס".
יחד עם אמהות נוספות החברות בפורום המשפחות השכולות, מנסה דמלין לרתום את הכאב הפרטי והמשותף למאמצי השלום עם הפלסטינים.
את השיעור המשמעותי ביותר היא למדה מאישה אפריקנית שפגשה, שבתה נרצחה בידי אדם לבן. "היא מחלה לאותו רוצח", היא מספרת. "אדם אחר ששלח רבים להרוג שמע את מחילתה, ואמר לה כי היא שחררה אותו מהכלא של אי-האנושיות שבו הוא היה כלוא. זה אולי נשמע נאיבי אבל, צריכים להבין שזו בעיניי הדרך היחידה להתקדם ולא להישאר תקועים. היא לימדה אותי שהיכולת לסלוח היא לוותר על זכות הצדק שלך".
את הרגשות לנכדו, העביר הסב למי שגרם למותו
בין אותן ישויות אמיצות, יש מי שמגייסים את תעצומות המחילה כדי למצוא מזור דווקא לנפשם המיוסרת של אלה האחראים למות יקיריהם. מאז שכל את נכדו חיים בוימל בן ה-4 לפני כשנתיים, מקדיש ישראל ליכטר את תשומת לבו לנהג רכב ההסעות הצעיר ששכח את הילד ברכבו.
"באמצעות המחילה והחיבוק החם, החזרתי את החיים לצעיר ששכח את נכדי ברכב", מסביר הסב. "על הנכד שלי כבר לא היה למה לרחם, ואת כל הרגשות שהיו לי אליו העברתי לנהג הצעיר שמצבו הנפשי נגע לי ולא היה לי מקום מרוב רחמים. אנו מאמינים שהמכה שקיבלנו אינה קשורה אליו. הוא היה השליח, זה הכל משמיים".
מאז אירעה התקרית הטרגית, אימצה אליה משפחתו של הילד המנוח את האיש שהורשע במותו. את המחילה שהעניקו לו מימשו בני המשפחה במפעל קודש העוסק בהגברת המודעות סביב הנסיבות שהובילו לתוצאה הטראגית, כדי למנוע את הישנותן בעתיד ולקדש בכך את החיים.