"מצבות" ללא קברים: בהר ציון שבירושלים, בין מרצפות האבן, נמצא מקום שלא בטוח שהרבה ישראלים מכירים: מרתף השואה. המקום הזה היה למוזיאון השואה הראשון בארץ - הרבה לפני "יד ושם", והוא הוקם לבקשת משרד הדתות, ששאף להקים אתר זיכרון לקורבנות השואה הרבים שאין להם קבר.

לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו 

עד היום מגיעים למרתף השואה, שעם השנים הפך מאתר הנצחה גם למוזיאון, ניצולי שואה לא מעטים שאין להם קבר או מצבה לעלות אליה כדי להתאבל על קרוביהם ומכריהם שנספו. שבעה חדרים מכוסים בלוחות זיכרון עבור יותר מאלפיים קהילות יהודיות שנכחדו.

המקום, שמתרכז בזיכרון הקולקטיבי-דתי של השואה, מופעל בידי אנשי ישיבת התפוצות שממוקמת ממש מעליו. בסיוע ארגון 'עמך', פגשנו שם את קלמן גרוסמן - ניצול שואה בן 94, יוצא קהילת פרוז'ני, שסיפר על המקום המיוחד, אותו הוא נוהג לפקוד מדי פעם בפעם.

הכניסה לאתר הזיכרון (צילום: החדשות)
הכניסה לאתר הזיכרון | צילום: החדשות

גרוסמן שרד את הנורא מכל: את אושוויץ-בירקנאו, את צעדת המוות, מסע לא פשוט בדרכו לישראל - וגם שירות בהגנה. כשסוף סוף הגיע לארץ, בחר להתגורר בירושלים - והבחין בעבודות ההקמה של מרתף השואה. "כשהתחילו לשים את המצבות האלה - זה ריגש אותי", סיפר. "רוב השמות הם של עיירות. ריגש אותי שלכל הפחות תהיה מצבה. חוץ מזה, לא נשאר שום דבר".

"לניצולים אין בית קברות שבו הם יכולים להתאבל על יקיריהם, יש עיירות שלא נשאר זכר מהן וזה הזכר היחיד", הוא מספר בעצב. בין שמות העיירות הרבות המבצבצות מהקירות כמו "לבוב", "קראקוב" ו"ביאליסטוק", הוא נעצר ומתיישב מול השלט "פרוז'ני". "זאת העיירה שלי", הוא אמר לנו והחל לספר את סיפורו הכואב. את סיפורה של העיירה אחת מבין אלפי עיירות שנכחדו.

ההתעקשות של האב שימרה את קלמן בחיים

"רוב חברי בקהילה, שהייתה אז בשטח פולין, היו יהודים", סיפר. "מרכז העיר יהודי - היא התנהגה כעיירה יהודית. בשבת החנויות היו סגורות, היו אזעקות לפני כניסת השבת, אנשים שמרו שבת. היהודים היו יהודים - לא שאלו איזה כיפה אתה לובש או איזה זקן".

גרוסמן וכתבנו במרתף השואה (צילום: החדשות)
גרוסמן וכתבנו במרתף השואה | צילום: החדשות

לגרוסמן היו שני אחים מבוגרים ממנו. כשבמזרח פולין החלו להרגיש את רוחות המלחמה מנשבות ואת האיום הנאצי, אחיו, שהתגורר בארגנטינה, קרא למשפחה להגיע לאמריקה הלטינית. "אחי הגדול כתב לאבא שלי - 'תשלח את הילד'. אבל אבי ענה: 'אני זקן, מי יפרנס אותי?'". אז גרוסמן נשאר לצדו. אלא שאביו, אימו, הדודים ושאר אחיו לא שרדו את המלחמה - ונספו.

בחורף 1942-1943 הצבא הגרמני ריכז את יהודי הסביבה בפרוז'ני וגרוסמן גויס ליודנראט. יחד עם חבריו, דאג לקהילה שצמחה עם יהודים נוספים שריכזו מהאזור. בסוף ינואר החל הגירוש של יהודי פרוז'ני למחנות ההשמדה: "ההורים שלי יצאו אבל לא הצטרפתי אליהם. ידענו לאן הם הולכים, ידענו מה עומד להתרחש".

גרוסמן ניסה להתחבא ולהצטרף לפרטיזנים, אבל כשראה את הגרמנים 'צדים' את חבריו, הוא החליט להצטרף לשאר הקהילה. "נסעתי ברכבת שלושה ימים לאושוויץ", שיחזר. "זה היה זוועה. את ההורים לא ראיתי יותר. הורידו אותנו באושוויץ, עשו סלקציה. את הצעירים לקחו לעבודה - ואת היתר לקחו למשרפות".

"לא הרבה שרדו את אושוויץ", משחזר גרוסמן. "אני שרדתי שנתיים. שרדתי בגלל שלקחו אותי לבית מלאכה". עקשנותו של אביו שילמד את מקצוע עיבוד העורות - השתלמה בסופו של דבר. גרוסמן גויס לבית המלאכה - לשם הביאו את כל מוצרי העור שהוחרמו מהיהודים, והפכו אותם לאביזרים עבור צבאו של היטלר.

"הגיעו לבתי המלאכה שלנו תפילין ואנחנו השתמשנו ברצועות העור כדי להכין מהן שרוכי נעליים, הביאו שקים עם מאות תפילין", הוא מספר. "לפי התפילין ראית למי זה שייך. מצאתי תפילין של יד שהיו עדיין ארוזים, חדשים לגמרי. ידעתי שזה היה מיועד לבר מצווה והילד עוד לא השתמש בזה. פתחתי את התפילין, שמתי על היד ואמרתי את הברכה. סובבתי אותם על היד בפעם הראשונה ובין הרצועות ראו את המספר שהוטבע על היד שלי".

הניצחון על הנאצים: 18 נינים

לקראת סוף המלחמה, גרוסמן הצליח לשרוד גם את צעדות המוות שערכו הנאצים. "80 אלף איש יצאו לצעדת המוות", אמר. "ינואר בפולניה, אתה יכול לתאר את הקור. לא היו בגדים או נעליים, זה היה קשה מאוד - הלכנו יום ולילה במשך חמישה ימים. אנשים לא יכלו להמשיך ללכת. מי שנשאר מאחור - נורה בראשו. כל הדרך היו מתים בצדי הכביש. חשבנו לעצמנו שאם לא נמשיך, בעוד כמה קילומטרים גם אנחנו נהיה חלק מהם".

"לא הרבה שרדו". גרוסמן (צילום: החדשות)
"לא הרבה שרדו". גרוסמן | צילום: החדשות

כמעט 75 שנים חלפו מהרגעים הנוראיים הללו שחווה גרוסמן על בשרו. כשהוא יושב מול האבן שעליה חקוק שמה של העיירה ממנה הגיע במרתף השואה, במדינת ישראל העצמאית, הוא מתמלא בכאב אבל גם בגאווה. "לפני שלושה חודשים נולד לי נין מספר 18, אני מחכה לעוד נינה בעוד כמה שבועות", הוא מספר בהתרגשות. "הנין הגדול שלי נשוי כבר ולפני כמה חודשים אני הובלתי אותו לחופה".

בין לוחות הזיכרון, כשהוא כבר עייף מהשיחה הארוכה, מהמאמץ שבנסיעה וההליכה למרתף הוא אומר לנו כמעט בלי קול: "כמה יהודים יש היום בעולם - וכמה היו אם הנאצים לא היו משמידים שישה מיליון? אני נשארתי אחרי המלחמה לבד - ופה התחתנתי - נולדו לי ילדים - נכדים - נינים - משפחה". כל עוד כוחו יעמוד לו - ימשיך גרוסמן להגיע למרתף השואה כדי לזכור את קרוביו. בתקווה שבפעם הבאה שיגיע, כבר יהיו לו בני נינים להתגאות בהם.