אני מבקשת לחלוק אתכם את הסיפור שלי ושל משפחתי, סיפור העלייה לארץ ישראל שהוא גם סיפור הגבורה של רבים. הוא מתחיל אי שם בשנות ה-80, אז כולם מבינים שזה הזמן להגיע ל"ירוסלם" - ירושלים. אורזים את הדברים בחופזה ולוקחים את מה שאפשר לקחת, כי צריך לצאת עכשיו. ממש עכשיו.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
כולנו יוצאים יחד באישון לילה, אימא שלי, אבא שלי, האחים והאחיות שלי, דודים אחיינים - כולם יחד. נשים גברים, זקנים וטף צועדים במשך חודשים אלפי קילומטרים - בחום, בחושך מוחלט ובחשאיות מוחלטת. לא יודעים מי ישרוד ומי לא. ההליכה מפרכת, הפחד מכרסם אבל התקווה ישנה והיא זו שמובילה אותם.
אני הייתי בבטן אימי, אך סיפור המסע הוא חלק ממני. אימא עם ילדים קטנטנים לצידה, עוד רגע כורעת ללדת אך הולכת ולא מרפה. באומץ ובתעוזה היא עושה את המסע. תשושה, עייפה - אך לביאה גדולה. את הסיפורים על העלייה אני שומעת מההורים שלי, ולפעמים מתקשה להבין איך הם עשו את זה. איך הם עזבו הכל. את כל רכושם, את מקום הולדתם, את הזיכרונות הטובים - והלכו לעבר הלא נודע.
במסע ארוך ומפותל הם עוצרים רגע כי צריך לנוח, ללגום מטיפות המים האחרונות שנותרו. עוצרים עוד רגע כי מישהו לא שרד. אבל חייבים להמשיך כדי שהשודדים לא יגיעו ויהרגו אותם, ובין כל הטירוף הזה הם משאירים שם, על האדמה המדממת, גופות זה לצד זה וזעקות שבר של הורים ואחים. אלפי בני הקהילה האתיופית מתו בדרך מאתיופיה לסודן, חלקם מרעב, חלקם מחולי וחלקם נטבחו.
לכל אחד מאתנו יש סיפור מסע גדול, לכל אחד מאתנו יש קרוב או בן משפחה שהלך ואיננו עוד. לכל אחד יש חלק במסע הטראגי הזה שגבה קורבנות. יש בינינו ילדים יתומים מאב או מאם, ישנם הורים שהעבר ממשיך לרדוף אותם כאן, כי הם השאירו על אדמת סודן את ילדיהם.
אם תשאלו אותי, אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לעשות את מה שהם עשו. חירוף נפש של ממש. מה שהחזיק אותם הם התקווה והאמונה שעוד רגע יתאחדו עם האחים בישראל. החלום שהתגשם עבורם שזור בסיפור מסע מרגש וקשה שלא כולם מכירים. ביום הזה חשוב לנו שכל ישראלי ידע משהו על מה שעבר עלינו עד שהגענו לכאן, לארץ זבת חלב ודבש.