10 שנים אחרי שהתגייסנו לאחת מהיחידות המיוחדות של צה"ל החלטנו לקחת פסק זמן ולנסוע כולנו לרומניה - 17 חברים ולוחמים מאותו צוות, במטרה לנסות לעבד את החוויה האינטנסיבית הזאת שהיו בה הרבה צדדים יפים יותר אבל גם יפים פחות. מבחינתנו זו הייתה הזדמנות לערוך חשבון נפש כללי ופרטי - שלנו, ושל המדינה ששלחה אותנו. וכמו בכל מסע, הזמן הציף שאלות קשות - האם מה שעשינו היה נדרש ומוסרי וגם מה זה עשה לנו.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
האתוס ביחידה ובמסלול ההכשרה יוצר אצל רבים מהלוחמים תחושת מסוגלות עם התמודדויות קיצוניות - פיזיות ומנטליות. כאילו אין דבר שאנחנו לא מסוגלים לעשות. "לא חוזרים בלי לבצע" – זו המנטרה. בשנים שחלפו מאז השחרור גילינו, כל אחד בדרכו, שהאמת רחוקה מרחק שנות אור. שהנפילות והכישלונות עתידיים לפגוש אותנו גם בחוץ, בעולם שבו לאף אחד לא אכפת איפה שירתנו ושבו קנה המידה להצלחה שונה לחלוטין.
"בצבא פתאום אמרתי לעצמי שאולי אני באמת טוב", משתף אותנו זיו ברגע אישי של גילוי לב, אחד מיני רבים של כולנו במסע הפנימי הזה. "אבל לא הפתיע אותי לגלות שאני לא. שאני לא כזה מיוחד, שאני כמו כולם".
האלפיון העליון
ניב טען שהשחרור מצה"ל לא הכין אותנו לפער שבין התפיסה העצמית שלנו לבין המציאות בפועל. "זה גיל שבו אתה נמצא באלפיון העליון של סוג המדידה החברתי בישראל - ואז אתה משתחרר ומגלה שאתה כמו כולם", הוא מנתח. "זה משהו שכן צריך לדבר עליו לפני שמשתחררים, כי הנפילה כואבת".
אבל דיויד לא הסכים עם התחושות של ניב. "למדת שיעורים מאוד חשובים לחיים", השיב לו. "עדיף שתהיה תחושת מסוגלות ואחריה התמודדות קשה. מה שאתה מדבר עליו אלה צרות של עשירים".
גם חגי, מפקד הצוות שהצטרף למסע, הדגיש שהנקודה היא לא הכישלון עצמו אלא היכולת לקום ולהצליח ולהתמודד איתו. "זה שבנו אותנו עם גאווה עצמית זה משהו שאת רוב האנשים הוא דווקא דוחף קדימה", ציין.
להשתלט על הבית
אבל לא רק "צרות של עשירים" ליוו אותנו לאורך הדרך, אלא גם שאלות עקרוניות יותר על תפקידו ותיפקודו של צה"ל, שאנחנו היינו חלק ממנו. הצוות, במובנים רבים, הוא מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית – חבילה אחת של מתחים פנימיים: חילוניים, דתיים, דרוזים, קיבוצניקים, מושבניקים ועירוניים, בעלי עמדות שונות ולעיתים קרובות מדי מנוגדות.
גם השאלה הפוליטית עלתה על הפרק, והיחס לפעילויות ומשימות שנדרשנו לבצע בשטחי יהודה ושומרון, בחיכוך עם אוכלוסייה פלסטינית. נוהל "אלמנת קש" למשל מטריד עד היום את חלקנו. מדובר למעשה בהשתלטות של כוח צבאי על בית אזרחי (במקרים שלנו – פלסטיני) והפיכתו לתקופה מסוימת למעין עמדה צבאית מסווית בתוך אזור מגורים אזרחי.
"האלמנת קש שעשינו ליד שכם נראתה לי אז כמשהו מוסרי ועכשיו זה נראה לי הזוי", התוודה אורן, שלא היה יחיד בעמדה הזו. "להיכנס לבן אדם עם ילדים הביתה ולהשתלט לו על הבית לכל הלילה – אני חושב שזה היה מיותר לחלוטין".
גם כאן חגי מפקד הצוות התייצב כדי לאזן. "זה חלק מלהיות בצבא", אמר. זיו הקשה וטען שאין לו ספק שהילדים שנמצאים באותו בית יהפכו להיות שונאי ישראל. חגי התגונן: "בתוך הסיטואציה כן ניסינו לעשות את המרב. בתור חייל, זה בא מלמעלה ואתה עושה את המקסימום, ואת זה כן עשינו".
שפה ייחודית
ולמרות השאלות ששאלנו את עצמנו ושברובן נשארו ללא מענה חד משמעי, בכולנו, ללא יוצא מן הכלל, עלתה התחושה שעשר שנים זו בכל זאת תחנה בזמן. שמשהו בחוויה האינטנסיבית צרב בנו "ביחד" שקשה לתאר במילים.
עד היום, גם כשכל אחד מאיתנו כבר פנה לדרכו, משהו בנו נשאר שם. בחוויות הקיצוניות, בלחימה המשותפת, בפעילויות בשטחים. יהודה עמיחי כתב: "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב". הוא צדק.
ובכל זאת, החזרה למה שהיה שם, ביחידה, הפכה אותנו לרגע אחד לקבוצה שמדברת שפה ייחודית שאף אחד לא יכול באמת להבין ושבה השאלות נשארו ללא פיתרון. מי יודע - אולי במסע הבא בעוד עשר שנים הוא יגיע.