איך זה לשרוד את השואה בלי היכולת לשמוע ולדבר?

כבר שבע שנים שנערך המיזם "זיכרון בסלון" בו אנשים מארחים ניצולי שואה בביתם שיספרו את סיפורם האישי, אך אתמול (שלישי) נערך ערב מיוחד שכותרתו "זיכרונות בשפת הסימנים" ובו יעקב ארנפלד ודליה נח, שני שורדי שואה חירשים סיפרו את סיפורם המיוחד והמרגש.

לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו

השניים שרדו את זוועות מלחמת העולם השנייה עם המון תושיה בלי היכולת לשמוע ולדבר. דליה נח איבדה את השמיעה בהפגזות במהלך הלחימה. "אמא שלי חזרה מהיערות (הייתה פרטיזנית) היא חיפשה את האישה הנוצריה ששמרה עליי", שחזרה את האירוע בו התחרשה. "כאשר מצאה אותי, זה היה לקראת סוף המלחמה בשנת 1945. רצנו ברחובות על מנת להמלט מהפגזות של המלחמה, ואחת ההפגזות פגעה בי ובאמי".

"כל הלשון של אמא נחתכה לשניים ואני נפצעתי קשה", היא סיפרה. "בעקבות ההפגזה הייתי מחוסרת הכרה שנה שלמה בבית חולים רוסי, אמי הייתה לידי במשך כל התקופה הזאת גם ולא עזבה את המיטה שלי. כשהתעוררתי, אמא שלי דיברה אליי, שאלתי אותה ״אמא למה את לוחשת? היא ‏טרקה את הדלת, ואני לא הגבתי לטריקה".

אמה של נח המשיכה לבדוק והכתה בחוזקה ליד אוזנה עם שני מכסים של סירים שהביאה מהמטבח. "אני לא הגבתי", היא תיארה. "ואז בעצם הבנו שאני התחרשתי, כל הצד השמאלי של הפנים שלי הוא משותק עד היום בעקבות ההפגזה. אמא שלי מיד התחילה ללמוד שפת סימנים כדי שאוכל לתקשר ובעצם בזכותה אני מי שאני היום".

את הערב המיוחד יזמה שירלי פינטו, מייסדת המרכז הישראלי ללימודי חירשות ופעילה חברתית שאמרה שמטרת הערב היא לספר את סיפורם של הניצולים החירשים ולחבר את הקהילה לשורשים של העם היהודי. "לצערי, היום נותרו מעט מאוד ניצולי שואה חירשים שעדיין יכולים לספר את סיפורם, ומספרם הולך ופוחת משנה לשנה, מטרת הערב היא לזכור גם אותם ולחבר את קהילת החירשים לשורשים שלה, להיסטוריה, לשפתם - שפת הסימנים, שהייתה לפעמים חלק ממנגנון ההישרדות שלהם בזמן המלחמה".