כבר ארבעה שבועות חלפו מתחילת התהלוכות בימי שישי בגבול רצועת עזה. בשבועיים בראשונים התכנית של העזתים עבדה וכשברקע 30 הרוגים, רובם גם לפי צה"ל לא היו חמושים, התקשורת העולמית התגייסה לחלוטין לצד הפלסטיני. אך על אף שבשבועות האחרונים המתיחות באזור עולה, המציאות המורכבת על גבול הרצועה מוכרת לתושבי האזור כבר עשרות שנים.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"מהיום הראשון קינן בנו החשש מה יקרה אם יתחילו לצעוד מהרצועה אלינו, כבר לפני 65 שנה", מספר יענקל'ה כהן, חבר קיבוץ נחל עוז. "בלילות היינו מעבירים קווי השקיה, אז החבר'ה היו צועקים: 'מה נעשה אם הערבים יבואו?'. אמרו: 'נבנה שתי גדרות', והיה ויכוח מה נשים בין שני הגדרות - אריות או נמרים".
בינתיים, התצפיתניות לא מורידות לרגע את העין מהמסכים שבחמ"ל. לכל אחת יש גזרה שעליה היא אחראית ומכירה לפרטי פרטים, "יותר ממה שהיא מכירה את הרחוב של הבית, את החדר, את השכונה", מתארת סרן נועה מלכה, מ"פ איסוף. "ברמה שאם מזיזים סלע גדול ב-50 מטר, היא תשים לב שהוא לא נמצא שם".
ביום האחרון של "צוק איתן" נפלה בקיבוץ נירים פצצת מרגמה שנורתה מעזה. שני חברי הקיבוץ, זאביק עציון ושחר מלמד נהרגו. גדי ירקוני נפצע באירוע ההוא ושני רגליו נקטעו, היום הוא ראש המועצה האזורית אשכול. "אין לי תסכול כלפיהם", אומר ירקוני בזמן שהוא מביט מעבר לגדר המערכת. "יש אולי תסכול ממה שקורה פה. הם לא מבינים לצערי שאנחנו לא נזוז מפה. אנחנו זזנו מתוך עזה - מה הם רוצים עוד?".
כרגע מכוונים הפלסטינים ל- 15 במאי - יום הנכבה. אז אמורה להיות "אם כל התהלוכות", כפי שהם מאיימים. אם באותו יום יעזו אפילו רק כמה מאות פלסטינים לטפס על הגדר, מישהו בקרב מקבלי ההחלטות בישראל יצטרך לקבל החלטות קשות.