כך התבטא החשש לשואה בעיתונות העברית: בניגוד לתפיסה הנפוצה, המילה "שואה" נכנסה לשימוש זמן רב לפני תחילת ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה. מדובר למעשה במילה שמקורה בתנ"ך, שמופיעה בספרי ישעיהו וצפניה ומשמעותה צרה או חורבן. עיון בארכיון הספרייה הלאומית מגלה כי בעיתונות העברית המילה יוחסה לשלטון הנאצי לראשונה כבר במרס 1933 - כחודש וחצי בלבד לאחר שהיטלר מונה לקנצלר גרמניה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
בעיתון "דבר" של ההסתדרות קיבל אז מאמר המערכת את הכותרת "בשעת השואה ליהדות הגרמנית" - שש שנים לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, בגלל החשש מגזירות ורדיפה נגד היהודים. הביטוי שהדגיש את הדאגה בארץ ישראל לגורל הקהילה היהודית חזר מספר פעמים בעיתונות העברית במהלך סוף שנות ה-30, בעיקר בגלל חוקי נירנברג שהקשו על חיי היהודים ומאורעות "ליל הבדולח".
כבר ב-1934 פורסמה כרזה, שנשמרה גם היא בספרייה הלאומית, מטעם "הועד המרכזי לחרם סחורות גרמניה" שקרא להימנע מקניית מוצרים מגרמניה. "שנה תמימה עברה מזמן השתחרר היטלר וחבריו בגרמניה ומהיום בו הונף הגרזן להכרית עד השורש את אחד מטובי שבטי ישראל - היהדות הגרמנית". כמו כן נכתב בכרזה כי "היהדות נתעוררה למלחמת מגן, מלחמה לנו בהיטלר ובמשטרו. נשקנו וכוחנו היחידי הוא החרם הכלכלי על גרמניה".
המונח התקבע בשיח הנפוץ רק בתחילת שנות הארבעים עם הצטברות הדיווחים על ההשמדה ההמונית: בשנת 1940 התפרסמה חוברת בשם "שואת יהודי פולין" - שנתיים לפני תחילת ההשמדה השיטתית - בה הזהירו המחברים כי בפולין "יישאר רק בית עלמין יהודי גדול".
"הכינו את הרוצחים ליום נקם"
באותן שנים התפרסמו מספר כתבות שעסקו בחורבן באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, בדגש על הקהילות היהודיות: בין השאר נכתב ב"דבר" ב-1939 כי "שואת יהודי פולין עוד לא נתגלתה לעינינו בכל מוראה". מספר יהודים שהגיעו לארץ והצליחו להימלט מהזוועות באירופה חשפו בפני הקהילה היהודית בארץ את היחס לו זכו באירופה - חרם, נידוי, אלימות, ריכוז בגטאות וגירוש למחנות.
ב-1940 התפרסמה כרזה "אל המוני היישוב העברי", בה נקרא הציבור לעזור לפליטים מאירופה שהבריטים מנעו את כניסתם. הכרזה חושפת מה היה ידוע בארץ ישראל (פלשתינה-א"י) על מאורעות השואה באותה תקופה: "כאלפיים יהודים מן המעונים בארצות הנאצים הצליחו להגיע לחופי הארץ. הם נמלטו ממחנות ההסגר או מהסכנה להיכלא בהם. הם ניצלו מעינויי הגוף ומייסורי הנפש של שבויים בידי אויב מתעלל. הם לא ייאלצו עוד לרעוב ולעבוד תחת שוט נוגש לטובת משמידיהם".
"אכזריות רצח להמון גולת ישראל"
באותה שנה, עוד בטרם נודע היקף מעשי הרצח של הנאצים, פורסמה מודעה בירושלים בשם "צעקת חמס" בה ביכו המחברים "בלב שבור ועיניים דומעות על הטבח האיום והאכזרי בהתעללות זדון ואכזריות רצח להמון גולת ישראל הנתונים תחת שבט הנוגש של שלטון החמס והרשע הגרמני במדינתו ובארצות כיבושו ההרסני". העוברים והשבים התבקשו "להרים קולכם נגד רשעי אדם אלה ומעשיהם המתועבים ותבעו עלבונם ודמם של עם ישראל - הוקיעו לדראון את רוצחי אדם אלה והכינו אותם ליום נקם ושלם".
עוד לפני "הפתרון הסופי", כבר החלה בפועל השמדת יהודי אירופה: עד סוף שנת 1941 נרצחו ביריות 80% מיהודי ליטא, לאחר שהאזור נכבש על ידי הנאצים, ובוצע הטבח ההמוני בבאבי-יאר. באותה שנה גם הומתו יהודים מגטו לודז' באמצעות משאיות גז בעיר הפולנית חלמנו, כחלק מהמעבר לאמצעי השמדה המוניים, ושיעור התמותה בגטאות זינק בגלל המחלות והמחסור באוכל.
היקף ההשמדה נודע בא"י רק שלוש שנים לאחר תחילת מלחמת העולם
הידיעות המוחשיות על שיטות הרצח ההמוניות התקבלו באופן רשמי רק בשנת 1942: מכונת התעמולה הנאצית והקשיים בהעברת המידע מתוך שטחי השליטה הגרמניים יצרו חוסר במידע אמין. במהלך שנת 1942, לאחר ועידת ואנזה בה הוחלט על "הפתרון הסופי", צצו מספר דיווחים על מאות אלפי יהודים שנרצחו על ידי הנאצים באוקראינה והונגריה.
בהמשך אותה שנה נמסרו דיווחים על השמדה המונית של למעלה ממיליון יהודים, שהובלטו בתקשורת העברית ("אימה! דובר של הקונגרס היהודי העולמי הכריז בניו יורק כי לפחות כמיליון יהודים נרצחו בזמן האחרון באירופה על ידי הנאצים ולפחות מחציתם בפולין" - דבר, יוני 1942) ודוד בן-גוריון הביע זעזוע מהיקף מעשי הרצח. הסוכנות היהודית הזהירה באותו חודש כי "הנאצים החלו בהשמדת-בזק של היהודים".