בגיל 78 משה תירוש חוזר מביתו בכרמיאל לגן החיות בוורשה. "יש לי קצת התרגשות, כי באות תמונות לראש, אבל השנים עושות את שלהן, מתרגלים", הוא אומר. תירוש הוא הניצול האחרון שנותר בחיים מבין 150 היהודים שהתחבאו בכלובים ובמרתפים של הגן ושרדו את השואה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"כשהיינו בגטו המשטרה היהודית הייתה אוספת יהודים, שמה אותם על עגלה, מעמיסה את היהודים על רכבת. הרכבת נסעה ישר לטרבלינקה ומשם ישר לתנור", שחזר תירוש. "יום אחד הגיע שוטר ונתן פקודה לאמא - 'על העגלה'. פתאום אמא ראתה את הכובע של אבא והתחילה לצעוק בשמו. הוא שמע, התחיל לרוץ, נתן זריקה ומכל מיני מקומות יצאו בחורים צעירים והרביצו לשוטרים. כל האנשים על העגלה התפזרו וככה מקרה קטן הציל אותנו. אם אבא היה בא חמש דקות מאוחר יותר, היינו כבר בתנור".
כשהגרמנים פלשו לוורשה הם הרגו את כל החיות בגן, אבל ביקשו ממנהל המקום - יאן ז'בינסקי - לגדל חזירים למאכל. כך זכו יאן ואשתו אנטונינה להמשיך להתגורר בווילה בלב גן החיות השומם. באותו הזמן הצליחו משה ומשפחתו לברוח מגטו ורשה - רגע לפני שהיה מאוחר מדי. בזכות הקשרים של סבו של משה עם מנהל גן החיות, הזוג ז'בינסקי הסכים להחביא אותם.
"כילד קטן פחדתי שלא יקבלו אותנו, שלא יחביאו אותנו", הוא מספר. "אבל כשנכנסנו פנימה ואנטונינה יצאה מולנו וראיתי את הפנים שלה, ישר אמרתי שפה אנחנו נחיה". כשהגרמנים היו מתקרבים למקום והייתה סכנה, אנטונינה הייתה מתיישבת לצד הפסנתר ומנגנת את "הלנה היפה" - יצירה של המלחין היהודי-גרמני אופנבך - "ככה ידענו שצריך לשבת הכי בשקט, לא לזוז, לא פיפי, שום דבר".
ההורים הוסתרו בכלוב הציפורים
משה בן החמש ואחותו הקטנה סטפה התחבאו במרתף של משפחת ז'בינסקי במשך שלושה שבועות ב-1943. מדובר אומנם בתקופה קצרה, אבל דרמטית מאוד. לא הרחק משם השתולל באותם ימים מרד גטו ורשה ואלפי יהודים נרצחו מדי יום. במידה רבה בזכות התקופה הקצרה הזאת במרתף הם הצליחו לשרוד את המלחמה.
"ישבנו בשקט כל הזמן, בלי להגיד מילה", הוא משחזר. "כשאחותי הייתה בוכה וידעתי שאסור שישמעו את קולה, הייתי סוגר לה את היד על הפה". בזמן שמשה וסטפה הסתתרו במרתף, הוריהם הוחבאו במרחק 20 מטרים מהם בכלוב הציפורים הריק. המרחק אומנם קצר מאוד, אבל עבור ילד בן 5 שמופרד מהוריו מדובר במרחק אינסופי.
השבוע היה משה אורח הכבוד בטקס שיזמה עמותת "ממעמקים" ובו נחנכה הווילה כמוזיאון ונפתחה לקהל הרחב. באירוע פגש משה, לראשונה אחרי 60 שנה, את רישר ז'בינסקי - הבן של הזוג שהציל את חייו. "אני זוכר אותו כילד שהיה מביא לי אוכל למטה לתוך המרתף", סיפר. באותו אירוע שמע גם משה לראשונה, אחרי 72 שנה, את צלילי היצירה שסימנה עבורו סכנה ועזרה לו להינצל.
"אני לא אדם רגיל, תמיד אני חרד"
אחרי שלושה שבועות במרתף גן החיות, שהפך עבור משה לגן החיים, הייתה משפחתו מוכרחה להמשיך לברוח. המלחמה נמשכה עוד כשנתיים והוריו החליטו להחביא אותו במנזר. "זו הייתה התקופה הכי קשה בשבילי", הוא אומר. "חוץ מהכומר, הילדים לא ידעו שאני יהודי".
"הגרמנים שלחו אותנו למקלחות ציבוריות כדי שלא יהיו מגפות, אז בפעם הראשונה הכומר אמר לי לא להוריד את המכנסיים", הוא נזכר. "בפעם השנייה הילדים הורידו לי את המכנסיים וראו שאני מהול. אז עברתי שם גיהינום. כל אחד הרביץ לי, עלבונות, שמות. עד שהכומר התערב, אסף אותם ואמר: 'ילדים, הכבוד הפולני שלנו זה שהילד הזה יעבור את המלחמה'".
"כשאמא מצאה אותי עשרה חודשים אחרי המלחמה, הייתי בבית יתומים קתולי ולא רציתי להיות יהודי", הוא אומר. "היה לי צלב ותליון של מריה הקדושה. אמא רצתה להוריד לי ואני לא נתתי. אבא אמר לה 'עזבי, הוא יוריד לבד במשך הזמן'. עכשיו אני איש גאה כי אני יהודי, אני גאה בעם שלי".
אחרי המלחמה קיבלו בני הזוג יאן ואנטונינה ז'בינסקי את אות חסידי אומות העולם. משה, שני אחיו והוריו שרדו כולם את השואה. הילדים הגיעו לישראל והקימו כאן את משפחתם. "אני לא אדם רגיל, אין לי את השלווה, תמיד אני חרד", הוא אומר. "עד היום אם קורה משהו עם ערבים אני חולם על גרמנים, אני רואה אותם יורים, צוחקים". למרות הכל, בביקורו בגן החיות הוא יכול לומר בפה מלא: "אני מאושר, יש לי משפחה נהדרת".