עוד בוקר רגיל עלה באחת מעשרות המכינות בצה"ל בישראל: הצעירים התעוררו בהשכמה בשעה מוקדמת מדי, תרגילי כושר, הרבה פטריוטיות, ציוניות, שום דבר יוצא דופן. עד ששומעים את זה: "מי אנחנו? בדואים!, המכינה הבדואית - משפחה".
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
בדואים, ערבים, מוסלמים, מה בעצם גורם להם לשרת בצבא הגנה לישראל? "יש לנו חבר'ה צעירים, שבעצם אפשר להגיד שלא קיבלו אף פעם סיכוי אמתי", סיפר יקי (יעקב) ביטון, מנהל המכינה למנהיגות בדואית בגליל. "אני רואה צעיר שגר בזרזיר, כמה קילומטרים משם שמשית, יישוב חזק ומחוזק, ואין להם את אותו סיכוי להשתלב בחברה הישראלית".
כ-20 צעירים בדואים מהצפון באים למכינה, זו שתכין אותם לצה"ל. הרי גם לצעיר יהודי גיוס הוא לא דבר פשוט - טראומתי לעתים. לצעיר ערבי, שלא חייב בכלל ללכת לצבא, זה מסובך הרבה יותר. "לעזוב את הבית, לבוא לישון עם שמונה חברים, אתה לא מכיר אותם", סיפר אדואן סעדי, אחד החניכים. "לעשות כל דבר ביחד. גם לעמוד בזמנים, להתעורר בבוקר - זה קשה".
רבים מהצעירים שמגיעים למכינה יודעים עברית ברמה בסיסית ביותר, וצריכים לעבוד קשה על מנת לשפר את הכלים שנראים לרובנו כל כך מובנים מאליהם. "הם מספרים שהם מתביישים ללכת לקיוסק לקנות קולה כי הם לא יודעים איך לבקש", סיפר יקי, מנהל המכינה. "אתה רואה את התהליך שהם עוברים בארבעה וחצי חודשים שהם פה, מה עושה להם רק השפה, זה מדהים".
החיים הקודמים של חאלד גדיר, תלמיד המכינה, היו בביר אל מקסור. "אני לא רוצה שכל החיים שלי יהיו עם הכבשים", סיפר. "אני רוצה להיות בצבא, להיות חייל טוב, חייל ממושמע. רוצה ללמוד, אני רוצה לשפר את החיים שלי".
המשפחה של סאהר סואעד, מתגוררת בואדי סלאמה, סמוך לכרמיאל. "אנחנו גאים בו כמשפחה", סיפר אחיו. "אנחנו רוצים לשלוח את כל הצעירים שלנו, לא רק את אחי, אלא את כולם". זוהי לא רק ציונות, צה"ל מבחינת הצעירים האלו הוא דרך להתקדם בחיים. "בחרתי להתגייס, לקחת כלים בחיים, להכיר את המדינה", סיפר סאהר. "בחיים לא הייתי בתל אביב - ובזכות המכינה הלכתי כבר פעמיים".
חזרה למכינה, שם מתארח אורח חשוב, הרמטכ"ל לשעבר וראש קרן רש"י שיזמה את המכינה הזו - גבי אשכנזי - הגיע כדי להכניס בצעירים האלה קצת מוטיבציה. "אני חושב שזה דבר מדהים מה שקורה, ואני מקווה שזה באמת ימשיך", סיפר הרמטכ"ל לשעבר.
"לא צריך ללכת רק לגששים - אלא גם ליחידות מובחרות"
אחרי הצילום השמח של כולם, המציאות טופחת על הפנים. בפינת הקפה, עאטף תפס את הרמטכ"ל לשיחה, ביקש עזרה. "על יחידה 504", סיפר עאטף על מה שאל. "יש חברים שאומרים לי שקשה להגיע לשם בגלל שלא מקבלים ערבים. אבל אם בן אדם לא עושה הכל אז מקבלים אותו. לא צריך ללכת רק לגששים, אלא גם ליחידות מובחרות".
וזה לא הקושי היחיד, דאהר סואעד, אחיו של סאהר שירת בגאווה 10 שנים בצה"ל, אבל התסכול מהקיפוח לא הרפה ממנו. "חסר לנו דברים מפה ועד הודעה חדשה, תשתיות, מגרשים", סיפר. "אני רוצה שישקיעו גם בחינוך. חייל שתורם למדינה, אחרי 10 שנים אין לו לאן ללכת, אין לו איפה לעבוד. אנחנו רוצים להשתלב בחברה הישראלית, אבל לא נותנים לנו".
לא צריך להרחיק כדי להבין על מה דאהר מדבר, מספיק ללכת לאנדרטה לנופלים במרכז ואדי סלאמה - מלוכלכת בגרפיטי, עם אותיות שחסרות. "אני חוויתי המון דברים", שיחזר מחמוד חריב, רכז במכינה. "כשאני על מדים אנשים בצורה מסוימת, וכשאני על אזרחי יש יחס אחר".
"אנחנו ראינו ועדיין רואים חשיבות גדולה מאוד לקחת קבוצות מודרות מהחברה, קבוצות מוחלשות, ובאמצעות המכינה הזו לעשות איתם תהליך שהמשמעות שלו היא השתלבות אמתית בחברה הישראלית", אמר יוסי מלכה, מנכ"ל מרכז מעשה של קרן רש"י.
הבדואים ששרים וראשי ממשלה אהבו פעם להצטלם איתם, הולכים ומתרחקים מהמדינה: הריסת מבנים, חדירה של התנועה האסלאמית, שיעור גיוס הולך ויורד. אבל האנשים האלו רוצים להיות חלק. "אני מרגיש שנולדתי בארץ הזאת, ואני מרגיש שזאת המדינה שלי".