שלום פרנקל, אב לשלושה עבד במפעל ישאסבסט, מקור הפרנסה העיקרי של תושבי הגליל המערבי ב-1960. "כשהוא קיבל את העבודה שם זה היה מפעל הפיס", נזכרת בתו רחל הנדל, "זו הייתה עבודה טובה, עם משכורת טובה". באותן שנים כבר היה ידוע שהאסבסט שמייצרים העובדים במפעל ישאסבסט קטלני, אבל המפעל המשיך להתקיים עוד עשרות שנים, שינה את שמו לאיתנית ורק בסוף שנות ה-90 נסגר סופית.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
בגדי העבודה של שלום פרנקל, כמו מאות מעובדי המפעל, היו ספוגים באבק אסבסט. די בסיב אחד שיחדור לריאות כדי שהאדם שנחשף אליו יחלה כעבור עשרות שנים בסרטן קטלני וחשוך מרפא בשם מזתוליומה. גם ילדיו של שלום נשמו את האבק, בבית או בביקורים במפעל.
חזי, הבן האמצעי, היה הראשון לקבל את הבשורה שחלה. "זה התגלה כי הוא התחיל להשתעל", מספר רמי הנדל, בעלה של רחל, "לא מצאו דלקת ריאות, והרופא אמר: 'זה נראה כמו מזתוליומה - אבל מה הקשר שלך לאסבסט?'. חזי ענה: 'אבא שלי עבד במפעל'. מיד הבינו". בשנת 2000 הוא הלך לעולמו.
הבאה בתור היתה האחות, יפה מילר. "זה קרה ב-2010", משחזרת רחל, "אני זוכרת שהיא הודיעה לי בטלפון: 'גם אני קיבלתי את זה'. כבר היה ברור מה זה". יפה מתה אף היא זמן קצר אחרי גילוי המחלה. לאחרונה קיבלה משפחתה פיצויים מחברת איתנית, בבעלות איש העסקים מיקי פדרמן. על פי הערכות, שילמה עד כה איתנית עשרות מליוני שקלים פיצויים לעובדים ובני משפחותיהם שחלו במזתוליומה.
"אין חודש שלא נכנס תיק חדש"
"יש גידול בקצב הגידול בפניות אלינו בשנים האחרונות", מספר עורך הדין אילן קנר, המייצג נפגעי אסבסט, "אין חודש שלא נכנס אלנו תיק חדש של מזותוליומה. השיעורים לא נתפסים: המחלה הזאת מאד נדירה, ואצלנו פעם בחודש מגיע קליינט חדש עם המחלה הזאת".
20 שנה אחרי שנסגר, נזקי מפעל איתנית ניכרים היטב ברחבי הגליל המערבי . בימים אלה מסתיים אחד הפרויקטים הסביבתיים המורכבים והיקרים שנעשו בישראל, בניצוחו של המשרד להגנת הסביבה: פינוי 120 אלף טונות של אדמה נגועה באסבסט שפוזר על פני שטחים נרחבים. העובדים עטופים בציוד מגן, הפסולת נאטמת ביריעות פלסטיק ונלקחת לאתר הטמנה מיוחד. במשרד להגנת הסביבה מאמינים שרוב המפגעים פונו - אך לא ניתן להבטיח דבר לגבי הנפגעים.
"לצערי הרב, יכול להיות שיתגלו עוד מקרים חדשים של מזתוליומה בגלל מקרים שהיו בעבר", מודה מנהלת אגף אבק מזיק במשרד להגנת הסביבה, תמר בר און. לדבריה, "צריך לזכור שאנחנו מפנים היום פסולות שהוטמנה בשנות ה-60 וה-70, ונוכח עוצמת המפגע, הסיכון הבריאותי והסביבתי, המדינה החליטה שהיא לוקחת אחריות".
בינתיים, רחל ובעלה, אף הוא עובד לשעבר במפעל, חיים בחרדה שמא גורלם יהיה דומה. "לפני כמה שנים הלכנו שנינו לבדיקות", מספר רמי, "אצלי מצאו שזה לגמרי נקי. אצלה נראו לי שכן מצאו משהו, למרות שהיא טוענת שאני סתם מדמיין", הוא ממשיך, "בכל פעם שהיא משתעלת בלילה אני רק מקווה שזה לא זה".