זה כנראה לא מקרי שהספר החדש של אשכול נבו, "המקווה האחרון בסיביר", עוסק בהתקרבות לדת וחזרה בתשובה. כתיבת הספר הובילה אותו לצאת למסע בעקבות עולמם הפנימי של הדמויות. הרחק מהבית ברעננה. כבר לפני שמונה שנים, מדי שבוע היה מגיע אשכול נבו לכתוב בדירה של אביו, בפאתי צפת, בשכונה מבודדת שכל תושביה היו אז עולים מרוסיה וחבר העמים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"זה קרה כשכתבתי ספר אחר בכלל, אחרי שעות של כתיבה הייתי יוצא ומתחיל ללכת. בפעם אחת מאותם טיולים ראיתי שמקימים מבנה בשכונה. דמייני אותו הופך לכל מיני דברים, אבל בפעם השנייה שבאתי למקום, אותו מבנה חסר צורה הפך להיות מקווה", מספר נבו.
לא נראה לכם את המקווה המדובר אבל כן נספר שהוא התגלגל למרכזה של עלילת הספר. הסיפור מתרחש בעיר צדיקים דמיונית בה נארגים זה בזה סיפורם של עולים חדשים וחוזרים בתשובה המחפשים ישועה בקברי צדיקים.
"בגלל שיש בספר שני חוזרים בתשובה, הייתי צריך להבין למה אנשים חוזרים בתשובה, לרדת לשורש העניין הזה. זה לא תהליך שעברתי, זה גם כנראה תהליך שלא אעבור. אבל אם אני כותב על זה, אני חייב לפחות בזמן הכתיבה, לרצות לחזור בתשובה - בדיוק כמו הדמויות שלי".
"אחרי שהבנתי, למדתי והעמדתי את עצמי במקום של מי שחזר בתשובה, יש לי גם משהו להגיד. יש את הרגע הזה בסיפור, שאני יוצר סיטואציה שבה אף אחד מהאנשים בסיפור הזה לא היה שמח או מאשר אותה, אבל אני חושב שהיא הדבר הנכון והיפה ביותר שיכול היה לקרות".
זה לא מפתיע שהספר מתכתב עם הגל הנוכחי של התקרבות לדת וחזרה בתשובה. בחמשת ספריו הקודמים שהפכו מיד לרבי מכר, הוכיח נבו שהוא יודע לגעת בקהל הקוראים באמצעות שאלות המעסיקות אותם בכל תקופה.
נבו קיבע את מעמדו כאחד מהסופרים המובילים בארץ
הרומן האחרון של נבו, "נוילנד", בו חזה הסופר את המחאה החברתית, נמכר ביותר מ-130 אלף עותקים. הספר הצליח לקבע סופית את מעמדו של נבו בן ה-42, כאחד מהסופרים המובילים בארץ. ועכשיו הוא גם עושה צעדים ראשונים בחו"ל.
"שאלו אותי בפריז אם אני חושב שהייתי כותב אם הייתי נולד בצרפת. התשובה הנכונה לכאורה היא, כן בוודאי, כי הדחף לכתיבה הוא אוניברסאלי. אבל אז עניתי שאני לא כל כך בטוח. באיזה שהוא מקום בי, המדינה שאנחנו חיים בה מאוד מפעילה אותי. המקום הזה הוא גן עדן למספרי סיפורים".
בספר, לא רחוק מעיר הצדיקים, נמצא האגם שאין בו מים. עוד תחנה במסעו של נבו בעקבות האחר, לכאן הוא שולח בעלילה את כל אותן נפשות שהלכו לאיבוד בדרך, "לוסט סולס" הוא מכנה אותן, שם שהמציא לתופעה המוכרת של ציפורים או נפשות תועות.
"יש משהו במקצוע שבחרתי לעצמי, שמנציח את הבדידות. ההתבודדות שנדרשת לשם הכתיבה היא מאוד קשה, ויכול להיות שבגלל זה אני מדבר עלייה הרבה בספריי. בספר הזה ממש הרגשתי שאני מדבר על הבדידות".
למרות הקושי של חיי הסופר, החשיבה על רגשות ותחושות והפצתן לציבור במאות אלפי עותקים, נבו שמח עם הדרך שבחר. "זה שאנשים רוצים לקרוא את מה שאני כותב, זה לא מובן מאליו. אני מופתע ומתרגש עם כל ספר חדש שיוצא. אני באמת מרגיש בר מזל לעשות את מה שאני רוצה לעשות, אני כותב את מה שחלמתי לכתוב כשהייתי בן 23 בטיול בדרום אמריקה. ויש לי תחושה שיש בי עוד כמה סיפורים שאני חייב לספר".