אף פעם לא הצלחתי להבין את אלו ששוכחים לאכול. מבחינתי - אוכל מנחם, אוכל מרגיע, אוכל משמח, אוכל זה טעים. יש כמובן את אלו שנולדו עם התרווד ביד ומבשלים מגיל אפס כאילו נולדו במטבח של אהרוני, אבל לכל השאר נוצרו ספרי הבישול.
ספר בישול נחשב טוב בעיני אם הוא ממלא שני תנאים ראשוניים - האחד, שכבר בקריאה אני מצליחה להרגיש את הטעם על לשוני, והשני, שאני מכירה את שמות המוצרים. אם גם יש הסברים ל"למה אסור לשמרים לפגוש במלח" או "למה מוסיפים סוכר לרוטב עגבניות" - עוד יותר טוב. צילומים של השלבים? קניתם אותי. טיפים קטנים של השף? שיחקתם אותה.
איילת הירשמן הוציאה ספר בישול חדש, אחרי הספר הקודם שלה ("פשוט טעים" - וכשמו כן הוא) והציפיות היו גבוהות. הספר הזה הוא שיר אהבה לאוכל. איילת מחלקת את המתכונים בספר לפרקים לפי ההקשר שלהם: האוכל המנחם, האוכל המשקם, האוכל המושחת והאוכל שמכינים כך סתם על הדרך.
בפרק על האוכל המנחם (הפרק שהכי אהבתי), יש גם את המתכונים הרגילים לפסטה ברוטב עגבניות או לעוגיות שוקולד צ'יפס אבל יש גם וריאציות נפלאות על פסטה עם דלעת זהובה ומרווה, ועל אורז אדום עם פלפלים וגבינה נמתחת. מי שבחר את השמות למתכונים המוצלחים האלה עשה עבודה משובחת. תוסיפו לזה את הצילומים של אוהד רומנו ורונן מנגן, וקיבלתם ספר שיגרום לכם לרצות להתחיל בבישולים עם קריאתו.
אין כאן מטבח שולט - לצד החריימה האלופה מככבים מרק אטריות אסיאתי מטהר, מרק בצל במעטה לחם וגבינה ופבלובה עם קצפת ופטל.
אהבתי את הסיפורים הקצרים לפני כל מתכון, את הנגיעות האישיות והמשפחתיות, אבל יותר מכל אהבתי את "חוק הזהב להצלחה" - טיפים קטנים וחשובים שנאספו בשנים רבות של ניסיון ומוצעים לכם בהרבה אהבה בסופו של כל מתכון.
ואיזה מתכון הכי אהבתי? מרג'מק: מרק עדשים טורקי בלי טיפת שמן. קלאסי לשבוע זה, כשבחוץ מתחיל לו החורף וגשם מתדפק על החלונות וכל כף של המרק הכתום הזה גולשת פנימה ומחממת את הבטן והלב.