הגדת הפסח נפתחת במילים הארמיות "הא לחמא עניא, כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח", שפירושן בעברית: "לחם עוני, כל רעב יבוא ויאכל, כל נזקק יבוא ויחגוג את חג הפסח". את הפסוק הזה שאמרה אמש (ב') כל משפחה בישראל מעל שולחן החג המתפקע משפע המזון, מתרגמים מתנדבי עמותת "לשובע" יום יום הלכה למעשה. גם אתמול, כשרוב הישראלים לבשו את מיטב בגדיהם והסבו לשולחן הסדר, דאגו אנשי "לשובע" למלא את קיבתם של 200 דיכפינים - מהרעבים והנדכאים ביותר שיש במדינת ישראל.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
200 האביונים שהשביעו אמש אנשי העמותה התקבצו במרכז הקהילתי בשכונת שפירא בדרום תל אביב. ערב רב של אנשים מכל העדות והגילאים - מצעיר עד זקן - שדבר אחד משותף לכולם: לאף אחד מהם לא היה מקום אחר לחגוג בו את חג החירות.
"הערב הזה הוא כל כך שונה מיתר הערבים שאני רגיל אליהם", שיתף א', חסר בית בן ה-43, בזמן שהוא שם עוד צלי בקר בצלחתו. "אני ממש לא רגיל לכמות כזו של אוכל. בדרך כלל הלילות שלי הם עצובים, כואבים ומלאים רעב".
מלבד הארוחה הדשנה לה זכה א', ליל הסדר הזה שונה מכל הלילות של א' גם באווירה. הסדר של עמותת "לשובע" מלווה כולו בנגינה וריקודים בלתי פוסקים. המתנדבים לא מסתפקים רק בהשבעת קיבתם של הנזקקים אלא מנסים גם להשביע את נפשם. "קשה לי לתאר כמה שמחה בלב זה נותן לסעוד פה ביחד עם הרבה אנשים ובליווי מוזיקה", שיתף א', "לפעמים הבדידות ברחוב מכאיבה אפילו יותר מהרעב".
חג החירות הראשון מחוץ לבית הסוהר
גם עבור ג' בן ה-32 ליל אתמול היה לילה שאינו ככל הלילות. ג' עלה ארצה לפני 14 שנים מרוסיה ומאז הוא נכנס ויוצא מבתי סוהר. בשביל ג' זהו חג חירות אמיתי, משום שזו הפעם הראשונה שהוא חוגג בארץ את פסח מחוץ לכותלי בית הסוהר. "בבית הכלא גם אם האנשים רוצים לשמוח הם לא יכולים", אמר ג'. "הנשמה כלואה יחד עם הגוף.
ג' מספר שמאז שחרורו לפני כשנה הוא החל טיפול גמילה מסמים בשירותי הרווחה ומאז הוא נקי. "לפני חודש, לראשונה בחיי, שכרתי דירה", שיתף ג'. "אני לא זוכר מתי היה לי מקום שיכולתי לקרוא לו 'בית'. עכשיו אני מחפש עבודה ואין לי ספק שגם אמצא אחת", הכריז. "לא אכפת לי לשטוף כלים או לנקות שירותים, העיקר למצוא פרנסה. לבית הכלא אני לא חוזר יותר. סגרתי את הדלת הזו וזרקתי את המפתח".
ת' בת ה-45 הגיעה למרכז בשכונת שפירא יחד עם יתר דיירות המקלט שבו היא שוהה. "לפני שלושה חודשים סילקו אותי מהדירה שלי. זרקו אותי לרחוב", היא סיפרה. "העובדת הסוציאלית רצתה שאלך למקלט לדרי רחוב שמפעילה 'לשובע'. בהתחלה סירבתי בתוקף. לא רציתי לשמוע על זה בכלל. חשבתי שכל העמותות האלו הם גזלנים, שהאנשים שמפעילים אותם לוקחים את התרומות שהם מקבלים בעיקר לכיס של עצמם. לא האמנתי שקיימים אנשים שמוכנים לתת בלי סיבה. למה שלמישהו יהיה אכפת ממני? אין לך מושג כמה טעיתי".
"הייתי שבר כלי והמלאכים האלו פשוט לקחו אותי מהרחוב ושיקמו אותי", העידה ת'. "זה מעבר לאוכל, הבגדים וקורת הגג שהם דאגו בשבילי - זה עצם העובדה שיש בכלל מישהו שדואג לי. זה החסד האמיתי".
"התשובה לכל שאלה היא כן"
במהלך הערב גיל-עד חריש, מנכ"ל העמותה שניהל את הסדר, לא הקפיד על קריאה מדוקדקת בהגדה. את רוב האנשים שהסבו לשולחן החג עניינו יותר הצלי והעוף שעל השולחן ופחות ה"שפוך חמתך" והקושיות. את מצוות שתיית ארבע הכוסות מילאו בליל הסדר של עמותת "לשובע" עם בקבוקי תירוש, מסיבות ברורות.
לפני שהגיעו הסועדים אסף חריש את צוות המתנדבים שוויתרו על הארוחה בחיק המשפחה כדי לערוך את השולחנות ולהגיש לנזקקים את המנות. "הערב מותר לסועדים הכל", הדריך חריש את המתנדבים. "התשובות שלכם לכל שאלה שלהם היא 'כן' ו'מותר'".
חריש גם הדריך את המתנדבים שהערב לא נועד לחנך אף אחד, וכך אכן היה. הנזקקים סביב השולחנות לא חיכו עד לחלק של "שולחן עורך" בהגדה כדי להתחיל לאכול.
"בחרתי להשביע את הנפש ולא רק את הבטן"
"זה יקום מקביל מה שקורה פה", תיארה ענת ורדימון, מתנדבת בעמותה מתל אביב. "אנשים נלחמים על לתת לנזקקים עוד - לצקת עוד מרק לקערה, לשים עוד עוף בצלחת. זה כמו שחריש אמר - אין אסור. לאנשים האלו מגיע ערב אחד של שפע". בשיחה איתה נדמה שהמחיצות בין תורם ונתרם הן פחות קשיחות מכפי שהן נראות. לטענת ורדימון, יש במעשה ההתנדבות שלה גם מהאגואיזם. "אני מפיקה מהערב הזה לא פחות ממה שמפקים הנזקקים", היא הודתה. "היכולת לשמח אחרים זו השמחה האולטימטיבית".
קוקה, מתנדב בן 46 מרמת גן, שיתף בהחלטה להתנדב בליל הסדר במקום לסעוד עם משפחתו. "יכולתי לשבת אצל סבתא שלי בצפון תל אביב על יד שולחן לא נגמר, עמוס באוכל", הוא סיפר. "בסוף הערב הייתי טופח על הבטן המלאה שלי, אך זה אפילו לא מתקרב לתחושת הסיפוק שאני מפיק מההתנדבות פה. זו פשוט חוויה מעצימה. אני שמח שגם השנה בחרתי להשביע את הנפש ולא רק את הבטן".
בניגוד לקוקה וענת, שרה, שמנהלת את הסדר כבר 11 שנה, חשה במהלך הערב יותר דאגה מאשר סיפוק. "אני מרשה לעצמי לשמוח רק כשהארוחה נגמרת ואחרי שהכל עובר חלק", היא טענה. "חברות שלי מתלוננות על זה שהן צריכות להכין ארוחה ל-20 אנשים, ב'לשובע' אנחנו מכינים סדר ל-200".
בשיאו של הערב, כשהרחבה מול נגנית האורגן התמלאה ברוקדים, אמר חריש: "עכשיו אני ברקיע השביעי. אקסטזה. לראות פה את האנשים אוכלים, רוקדים ושמחים זה מרומם את הנפש. יש פה אנשים שאני מכיר כבר 20 שנה. אתה רואה את הילדה הזו? היא מכיתה א' איתנו. עוד מעט היא מתגייסת", אמר חריש בגאווה השמורה להורים המדברים על ילדיהם.
בסדר הזה אין שאריות
בשעה 21:45 הרחבה והשולחנות התרוקנו. חסל סדר פסח. המתנדבים שמשעה 18:00 התרוצצו בין הסועדים זכו למנוחה קצרה לפני שהתחילו עם הניקיונות.
לפני צאתם הצטיידו רוב הסועדים בשקיות זבל גדולות והאביסו בהן מכל הבא ליד. בסדר הזה אין שאריות. "אפילו את כפות הפלסטיק הם לוקחים איתם", אמר אחד המתנדבים.
ביציאה מהמרכז, על ספסל ברחוב, הבחנו באחת הסועדות שבדקה את שקית השלל שלקחה איתה בתום הסעודה - מזון שיספיק לה לארוחה נוספת, אולי שתיים אם תקמץ באכילתו. מי יודע מתי תזכה לכזו ארוחה דשנה. בתוך המרכז, חריש וצוות המתנדבים שלו כבר החלו לתכנן את הסעודה של חג פסח שני.