תערוכה של הומוסקסואלים לסביות דתיים אתר בית אבי חי
תמונה בתערוכה | צילום: אתר בית אבי חי

ביום שלישי בערב הייתה הגלריה הקטנה במרכז המגשימים בירושלים מלאה עד אפס מקום. בפינת החדר, מול אחת התמונות, עמדו שני גברים דתיים. ידיהם שלובות ופניהם קורנות מאושר. ממש מאחוריהם עמד צלם של אחד העיתונים היומיים הגדולים וצילם אותם. "אתה יכול להזיז את הראש טיפה שמאלה?", הוא ביקש מאחד הבחורים. "זה נראה טוב גם ככה, אבל מהזווית הזאת רואים את הפנים שלך". סשן הצילום הסתיים. שני הבחורים התחבקו והמשיכו להסתובב בין התמונות.

הגבול בין חשיפה להסתרה הוא אחד המאפיינים הבולטים ביותר בתערוכה "מחוץ לארון הקדוש - יופי, אמונה וזהות", שעוסקת בעולמם הפנימי של הומוסקסואלים ולסביות דתיים. רק מעט מהעבודות מציגות את פניהם של האמנים, אך כמעט כולן חושפות משהו - יד, תמונה מהילדות, ראש מוסתר בשיער. הצורך של האמנים לצאת מארון הקודש נבלם בשל החשש מתגובתה של הקהילה.

באחת התמונות העוצמתיות ביותר בתערוכה נראה אדם עומד על צוק מול הים ומתפלל עטוף בטלית שאותה מעטרים פסים, סמל הגאווה. "חיפשתי מקום שהוא לא תהום, אבל הוא חלל גדול", מסביר הצלם, דרור. "הים מזכיר לי את העניין של התשליך, שבו מנקים את החטאים בתוך מקור מים. זה התקשר אצלי לתהליך שאני עובר".

אתה רואה בהומוסקסואליות חטא?
"אני לא חושב כך, אבל יש אנשים שמרגישים כך וזה בהחלט קונפליקט שאנחנו עומדים מולו. יש אנשים אצלנו שמרגישים שהאל הפנה להם את הגב ונגזר עליהם לחיות בחטא, וזאת תחושה קשה מאוד".

תמונה נוספת של דרור מעמידה זה מול זה שני טקסטים יהודיים: פסוק מספר ויקרא, "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה תועבה הוא", וקטע מפרקי אבות "ו(אהבה) שאינה תלויה בדבר, זו אהבת דוד ויונתן".

"אני לא מחפש לגיטימציה בתנ"ך להיות הומוסקסואל", מסביר דרור את בחירתו. "אני יודע שיש בתנ"ך איסור מפורש על הומוסקסואליות ואי אפשר למחוק את זה בטיפקס ולהמשיך הלאה. אנשים כל הזמן אומרים לי, 'תראה, זה כתוב', ובעבודה אני רוצה להראות שכן, אני יודע שזה כתוב, ואני חי עם הידיעה הזאת בכאב, אבל בחרתי להעמיד מולה קטע שמדבר על אהבת אמת כי חשוב לי שאנשים יבינו שהומואים זה לא רק סקס אלא גם אהבה. האהבה מתקיימת בכל מקום, והיא טובה ומותרת".

אמן אחר, אבי רוז, עיבד כרזות ציוניות. "אני רק בוחר בפוסטרים שמדברים אלי", מספר רוז. "אני רואה בפוסטרים את הילדות שלי, את החינוך שקיבלתי בתור ציוני-דתי. אני לא רואה את עצמי זורק אותם, אבל אני גם לא יכול להכיל אותם כמו שהם. החלק שלי בעבודה הוא לראות את המיתוסים שגדלתי עליהם, ולא לשבור אותם אלא לתקן אותם. התיקון חשוב לי מאוד, וגם בחתונה שלי בירכתי 'כדת משה וישראל המתוקנת'. המילה 'תיקון' הפכה לאחד המאפיינים החשובים ביותר בחיים שלי".

החיבור של רוז לדת ולציונות, והניסיון ליישב אותן עם זהותו המינית, הביאו אותו לבחור דווקא בירושלים השמרנית כמקום מגוריו בארץ. "את רוב חיי ביליתי בטורונטו, שהיא בירת הומוסקסואלים עצומה", הוא אומר. "החלטתי לעלות ארצה כי הרגשתי שדווקא שם, במקום שבו היה לי נוח, כל הזמן הייתי צריך לבחור - יהודי או הומו. זה מוזר להגיד את זה, אבל דווקא בירושלים מצאתי את האיזון. אני כל הזמן חושב לעצמי: עד מתי אוכל לחיות בעיר הזאת? ושוב ושוב אני עונה לעצמי: פה אני רוצה להיות".

כאב ושותפות

בניגוד לעבודה של רוז, שמבקשת לפשר בין ההומוסקסואליות לבין הדת, חושפות כמה מהיצירות בתערוכה את הכאב העצום שחשים אמנים בעקבות ההתנגשות בין הזהויות. בין העבודות בתערוכה יש, למשל, ציור קטן ומלא עוצמה של יד המניחה תפילין. התפילין אינן נוחות, אלא לופתות את הבשר באלימות ועוצרות את הדם עד שהיד נצבעת בסגול.

תערוכה של הומוסקסואלים ולסביות - אתר בית אבי חי
תמונה בתערוכה | צילום: חדשות 2

ליד העבודה מופיע ציטוט של האמן האלמוני: "העבודה מנסה לבטא את הנזק שאנחנו גורמים לעצמנו באמצעות האחיזה הנואשת שלנו במסורת, ומתוך הרצון לעשות לא רק את מה שנחשב כישר והטוב. אכן, הנזק נגרם גם מהמאמצים הקשים שלנו להשיג את מה שאי אפשר".

"מי שכתב את הדברים האלה חי בקהילה דתית, ורוצה להציג את הכאב העצום שקיים בלנסות להחזיק שתי זהויות סותרות שגורמות לנו הרבה מאוד כאב", מספר בני, ממארגני התערוכה ומנהל חברותא, קבוצת הומואים ולסביות דתיים בבית הפתוח.

בני, שמעדיף לא להסגיר את שם משפחתו כדי "שלא יתקפו את אמא שלי במסרגות בעזרת הנשים", מוסיף: "יש שתי עמידות - יש את העמידה שלנו מול אלוהים. אנחנו מקבלים את אלוהים, ומפה מתחיל דיון פנימי בין הצורך שלנו להיות מי שאנחנו לבין מה שהתורה אומרת על הומוסקסואליות. יש גם עמידה אחרת, מול הקהילה, שהיא גם כן קשה ומכאיבה.

"החיים מורכבים, אבל רבים רואים את הדברים בצורה מודרנית ולפיה שני דברים סותרים לא יכולים לחיות יחד. במובנים מסוימים, התערוכה הזאת היא פוסטמודרנית כי היא מציגה ריבוי זהויות. להיות הומו ולהיות יהודי דתי אלה שתי תפיסות שמתחככות זו בזו, אבל הן לא בהכרח הורסות או כובשות זו את זו. זה סותר וזה יכול ללכת ביחד. אלה זהויות מרובות שעומדות זו ליד זו, שחיות בכאב פנימי מסוים, אבל גם בשותפות". 

הכתבה באדיבות אתר בית אבי אחי