אמנם בכל אוניברסיטה מובילה בארצות הברית אפשר למצוא היום מרצים ישראלים, אבל מבט חטוף במסדרונות בית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת קולומביה מציג תמונה מעט חריגה. עודד רוזנבאום, דורון ניסים, אלון קלאי, נחום מלומד ודן עמירם - אלו רק חלק משלטי השמות שאפשר למצוא על דלתות המשרדים בבית הספר.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"זה כמו ישראל הקטנה פה", סיפר ד"ר שרון כץ, גם הוא מרצה בבית הספר של אוניברסיטת קולומביה. "אנחנו צוחקים שזו אוניברסיטת תל אביב הקטנה". המרצים הישראלים מהווים 10% מכלל המרצים בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה. וליתר דיוק, קומה שלמה של שמות עבריים.
"אני חושב שישראלים כמרצים וכסטודנטים חושבים מחוץ לקופסה, יש להם את החוצפה הישראלית, ואני חושב שזה נותן להם איזשהו יתרון לעבוד עם אנשים מכל העולם", סיפר הפרופסור אמיר זיו, סגן הדיקן בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה. וד"ר שרון כץ מוסיף: "ישראלי מבין את השילוב של אקדמיה ושל פרקטיקה, ולכן יותר קל להם להיכנס למנהל עסקים במובן מסוים. אנחנו הרבה יותר תכלס".
הם מרגישים כמו בבית. ארוחות משותפות ועברית בין הדלתות, רק הפקולטה במדינה אחרת. "בתואר הקודם היו מחשבות לא מעטות על פטריוטיות, לכן אם נסתכל מי נמצא היום בכל המכללות והאוניברסיטאות בארץ, זה דור של שהיה פה וחזר", הסביר ד"ר אלון קלאי, מרצה בבית הספר. "אבל מה שקרה זה שפערי השכר עלו. אם אוניברסיטת תל אביב רוצה להיות תחרותית, היא צריכה לשלם לפרופסורים במנהל עסקים פי שניים מפרופסורים בשאר התחומים כי ככה זה בשאר העולם".
משכורת של מרצה זוטר בארה"ב: 70 אלף שקל
אם פערי השכר והתנאים בין האקדמיה הישראלית לזו שבארצות הברית גבוהים, ההבדל גדל עוד יותר כשמדובר במנהל עסקים. כאן המשכורות גבוהות גם ביחס לבתי ספר אחרים בתוך האוניברסיטה עצמה. הכל כדי לשמור על תחרותיות. לוודא שהאנשים האלו יישארו כאן כדי ללמד את הדורות הבאים, למרות המשיכה להתברג בעמדות בכירות בשוק הפרטי.
מרצה זוטר למנהל עסקים באוניברסיטה מובילה בארצות הברית ירוויח כ-70 אלף שקלים בחודש. לעומתו, אותו מרצה באוניברסיטה בישראל ירוויח בממוצע פחות משליש מכך. "בארץ יש שוויון בכל המחלקות, אז רוב החוקרים שנמצאים בארץ נאלצים ללמד הרבה יותר מהצד, או לעשות ייעוצים יותר מהצד בשביל להשלים משכורות, ופה אני לא צריך", סיפר ד"ר כץ. "ודבר נוסף, גם עוזרים לך - לפחות בניו יורק, בגלל שהמגורים מאוד יקרים - אז נותנים לך דירה מסובסדת וכדומה, שתוכל לגור בתנאים טובים בלי לשלם יותר מדי".
למרות התנאים הנוחים, לעתים הרגש גובר על הכיס ועל השיקול המקצועי. הגעגוע הוא כנראה הדבר היחיד שיוכל להחזיר את האקדמאים הישראלים הביתה. "לא דמיינתי שאני אהיה פה אחרי 12 שנים, אבל עדיין טוב פה. אבל כל הזמן עובר בראש לחזור לארץ, בעיקר כשיש ילדים, כיוון שאתה רוצה את הסבא והסבתא קרובים פיזית, ולא רק דרך הסקייפ", הודה ד"ר כץ. "כל הזמן חושבים על זה, אבל ככל שהזמן עובר החזרה לארץ הופכת להיות יותר ויותר קשה".
האתגר המקצועי מושך אקדמאים ישראלים אל מעבר לים, והתמריץ הכספי מגדיל עוד יותר את היקף בריחת המוחות מהאקדמיה בישראל. כך מתהוות מחלקות שלמות של ישראלים, כמו זאת, אקדמיה ישראלית רחוק מהבית שרק הולכת ומתרחבת.